יש לנו עוזרת. 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע. זה כיף, זה נעים, זה מפנק וזה מאפשר לי לעשות הרבה יותר דברים שאני אוהבת, וחשוב יותר, מאפשר לי לא לעשות המון דברים שאני לא אוהבת.
לעוזרת שלנו קוראים טמפורה. היא מקסימה, היא רצינית, יש לה חוש הומור מקסים והיא, מבחינתי כבר חלק . חלק מהבית. הילדים התרגלו אליה והם מחפשים אותה ונרגשים לראותה בימי שני כשהיא מגיעה, וכשהיא יוצאת לחופשה, הם מופתעים מהמלה חופשה. קשה להבין שמישהו נמצא כ"כ הרבה ימים, כ"כ הרבה שעות, והוא בעבודה.
השבוע, הם חיבקו אותה בהפתעה. איה אפילו התיישבה על ברכיה ורצתה לחבק אותה ארוכות. טמפורה קפאה, החזירה חיבוק ושלחה אותם לדרכם... א"כ, או לפני כן, או אולי בכלל בפעם אחרת היא סיפרה שלא ממש היתה ילדה. שלא זכור לה שום משחק שהיה לה, שהיתה בגילם של ילדי (7, 6) היא עבדה בשדה, אכלה פירות ואורז ופעם בשבוע אכלה לחם, אם אביה הצליח לקנות. הילדים שלי היו המומים. גם אני. יוקי, שמת לאסוף כסף כדי לקנות משהו (המשהו תלוי באיזה יום ובאיזה שעה) היה החלוץ להגיב "איזה כיף לך, בטח היה לך הרבה כסף... כמה נאיביות יש להם.
לי כאבה העובדה שהיא לא ידעה כיצד להגיב לחיבוק- האם לא רצתה לחבקם בחזרה? האם לא יכלה? היא סיפרה שאביה היה אלים, ואמא היתה אימהית יחסית, אך בגיל 16 היא כבר התייתמה, ונשלחה ללימה לבדה, כדי לעזור בפרנסת המשפחה.
בלילה, בדקות לפני שנרדמתי שוב נזכרתי איך לא ידעה מה לעשות (החלטתי שזה התרגום לתנועות הגוף שלה. מותר לי, לא?) עם החיבוק האוהב שלהם, וכאב לי. גם כשהתעוררתי באמצע הלילה כדי להניק, וליטפתי את השמנמונת שלי, גם חשבתי עליה, וכאב לי. אני מקווה שהילדים יחבקו אותה יותר. אולי עוד לא מאוחר?!
המפגש הזה עם עוזרות בית, שגדלו בכפרים נידחים (היא תוכל לנסוע רק באוקטובר לבקר, כי עתה הדרך חסומה בשל הגשמים), בלי מים זורמים, בלי חשמל, בלי טלפון ובלי, ובלי ובלי, הוא מבלבל: מצד אחד, הן מקבלות תשלום יחסית הוגן, ובית חם, עם מים חמים וסבון וארוחה חמה כל יום וכו'. מצד שני, הם תמיד עובדות עבור מישהו אחר! תמיד! וכמעט תמיד מדובר בשישה ימים בשבוע. האם אני עוזרת להן לצאת מהמעגל שלהן, כמו שאני רוצה לחשוב, או שאולי, זו חשיבה פטרונית ובעצם אני מקבעת אותן במצב הזה?
טמפורה לדוגמה הצליחה לחסוך ולקנות שטח בפרברי לימה (מרחק שעתיים וחצי מאיתנו) והחודש גם חיברו אותו למים. היא גם רכשה שטחים לגידול חקלאי, וזאת בשל העובדה שהיא בת 37, עובדת מגיל 16, ולא מגדלת ילדים. היא גם רווקה והכספים שהיא מרוויחה בשנים האחרונות, הם לרשותה. רות, העוזרת הקודמת שלנו, בת 18, נאלצה לשלוח את עיקר המשכורת לביתה בת ה-3. הילדה גדלה בעיר מרוחקת 8 שעות נסיעה, אצל אחותה, בת ה- 16, שגם ילדה תינוקת נוספת. רות,היא מלאת חיים גם כן, וגם מלאת חלומות, כמה מהם יוכלו להתגשם? אני לא יודעת, היא עזבה בדרך לעוד חלום, שהלוואי ויתגשם.
בנתיים, כבר עברו הרבה ימים, ורק תנוחת הגוף של טמפורה בשעת החיבוק, לא יוצאת לי מהלב.
לילה טוב |