כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    הַחַיִים הֵם שִיר – רְשִימַת סְתָיו בְּאֶמְצַע הַחוֹרֶף

    30 תגובות   יום ראשון, 24/1/10, 11:30

    הַחַיִים הֵם שִיר – רְשִימַת סְתָיו בְּאֶמְצַע הַחוֹרֶף

    זה קרה בוקר אחד בסתיו.

    יצאתי לסיבוב קקי פיפי עם בובה. לא היה לי מצב רוח. הלכתי עם העיניים במדרכה, הראש באדמה, והקשבתי רק לעצב שמילא אותי. בובה תקעה את החוטם הענק שלה בגלגלי מכוניות חונות ורחרחה בהתלהבות אין קץ, בודקת נקודות שונות על פני הצמיג שנבחר על ידה כְּראוי לבחינה מעמיקה שכזו. חשבתי שכנראה הגלגלים נושאים אליה ריח זיכרונות מדרכים רחוקות בם נסעו, ממקומות בם היו, מספרים לה סיפורים מרגשים.

    בכל אופן הזנב שלה, שהיה כמובן בקצה ההפוך לגמרי לאף שלה – היה שמח מאד. אפשר היה לראות את זה בברור. היא נופפה בו ימינה ושמאלה ואחר כך בעיגולים עליזים. יתכן אפילו שלא היה סתם שמח, יתכן אפילו שהיה ממש מאושר. הזנב של בובה.

    ואז זה קרה.

    בכיכר בה נפגשים אוסטרובסקי ורמב"ם.

    פתאום הכה בי גל ריח חריף. נעצרתי. הרמתי את ראשי.

    מה זה היה?

    עמדתי ורחרחתי את האוויר. ריח חזק, עתיק ומוּכַּר, חדר דרך נחירי והציף אותי. נשארתי עומדת. הרגשתי איך כל תא ותא בעור נפתח לניחוח העז הזה, שהיה שם, בדיוק בכיכר בה נפגשים אוסטרובסקי ורמב"ם, ליד המספרה של אבי והמכולת של אלי, מול המרפסת של הלן, אצלה, כמו  תמיד, ריקדה על החבלים כביסה מבהיקה בנקיונה.

    מה זה היה?

    בובה הייתה עסוקה בבחינת כתם מעניין במדרכה, מנסה להבין את הסיפור שלו. הזנב שלה היה שקט, מרוכז במשימת הפענוח.

    נשמתי עמוק והתחלתי לשים לב.

    שמתי לב לשמיים האפורים. שמתי לב לרוח הקלה שליטפה את עורי. שמתי לב שהייתה בה קרירות נעימה וחדשה מהולה ביובש חמסין של סוף הקיץ.

    ואז זיהיתי.

    זה היה ריח סתיו.

    ואז קלטתי:

    גויאבה.

    זה מה שזה היה.

    עץ גויאבה גדול.

    בובה כשכשה בזנבה, שזה היה סימן שהכתם סיים לספר לה את סיפורו. היא התפלאה קצת שנשארנו באותו מקום, אבל כשראתה שאינני מתכוונת לזוז, שמחה על ההזדמנות שנפלה בחלקה ועברה לחקור ביסודיות מרצפת אחרת במדרכה.

    התרגשות משונה מאד מילאה אותי. משהו נפתח שם, עמוק בתוכי. תחושה ישנה שלא פגשתי זמן רב, אבל הכרתי אותה היטב.

    מה זה היה?

    ריח הגויאבה הגיע למקום מדויק ביותר, סובב את המפתח שהיה נעוץ בחור המנעול הסודי, וכבמטה קסם, נפתח לפני שער סמוי. חלפתי דרכו ומצאתי את עצמי בעולם ילדותי.

    הוא היה שם. כל הזמן. סגור. בתוכי. כל שהיה צריך הוא ריח סתיו של גויאבה.

    ושאני אשים לב. פשוט אשים לב.

    קְלִיק-קְלַק, קְלִיק-קְלַק.

    חרוזים ססגוניים החלו מתגלגלים לעברי.

    דברים, שהתרחשו כעת, הכו בחרוזי העץ של ילדותי, בבועות הסבון של זיכרונותיי, ששבו וחזרו אלי, על צבעיהם הבוהקים.

    ונזכרתי איך העולם היה צבעוני מאד, ומלא חיים וקסם, עד שהתחלתי לרוץ עם החיים. התחלתי לרוץ, והפסקתי לשים לב.

    אז אולי אתם רואים אישה הולכת ברחוב עם בובה. אולי אתם חושבים שהיא ממש מבוגרת. אולי. אבל אם מסתכלים עמוק בעיניה, אפשר לראות את שמחת הילדות שלה. בעיקר אם פוגשים אותה ברוח הסתיו הקלה, ליד עץ הגויאבה, בכיכר בה נפגשים אוסטרובסקי ורמב"ם, ליד המספרה של אבי והמכולת של אלי, מול המרפסת של הלן, אצלה, תמיד, מרקדת על החבלים כביסה מבהיקה בנקיונה. 
    דרג את התוכן:

      תגובות (30)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/2/10 07:52:
      כתבת נפלא כהרגלך נומי. אפשר ממש להריח, לדמיין, לחוש ולחוות כל מילה ומילה.
        28/1/10 01:07:


      יש להלך לאט..., ואז נספיק

      להבחין...

      פעם זה קרה לי בתל-אביב, ליד

      רחוב החשמל.

      פעם היה שם שק"ם, ולידו מפעל

      תבלינים והיה ריח עז של קינמון

      באוויר...

      השק"ם כבר מזמן איננו וגם מפעל

      התבלינים עבר/נסגר...

      אבל בכל פעם שאני עובר שם, אני

      עדיין מריח את הקינמון...

        25/1/10 13:01:

      צטט: עדית... 2010-01-25 12:03:13


      בחיים לא טעמתי גוייאבה. אבל אני משוכנעת שאם את תתגייסי לספר לי שזה טעים - אני אאמין לך.

      ד"ש חמה ומיוחדת לבובה, תמסרי לה שאני בעדה, בכל מקרה.

      ובמיוחד לפונפון ההוא בקצה זנבה.

      גוייאבה אמרת? זה צהוב, נכון? אפשר לאכול אוכל צהוב? או רק להריח?

       

      גם לא מרק עוף וגם לא גויאבה. את מאד פרטיקולררררית באוכל.

        25/1/10 12:03:


      בחיים לא טעמתי גוייאבה. אבל אני משוכנעת שאם את תתגייסי לספר לי שזה טעים - אני אאמין לך.

      ד"ש חמה ומיוחדת לבובה, תמסרי לה שאני בעדה, בכל מקרה.

      ובמיוחד לפונפון ההוא בקצה זנבה.

      גוייאבה אמרת? זה צהוב, נכון? אפשר לאכול אוכל צהוב? או רק להריח?

        25/1/10 11:18:


      נומי'ש אהובתי

      המעבר מ"הראש באדמה" ושקועה בעצב שלך ל:להרגיש ולחוות את העולם שסביבך הוא מעבר שהרבה אנשים שוכחים ומפספסים עולם שלם של ריחות, צבעים, מראות, התרגשויות והפתעות.

      זה להיות ב"כאן ועכשיו", בנוכחות מלאה בעולם עם כל החושים.

      המוני תודות על הדרך המופלאה שבה את מבטאת את דרכך.

      אוהבת אותך המונים,

      עפרה

        25/1/10 00:11:

      צטט: לא בא לי ניק 2010-01-24 22:37:17

      הבנתי.

      זה לא בריא לרוץ עם החיים. צריך לשיר איתם....

       

       

      נכון. צריך לשיר אותם.

      לפזם, לבמבם, לזמר, לשיר, לקונן - לשים לב למוסיקה שלהם.

        24/1/10 22:47:
      כן ,ריח של ילדות במושב -ריח הגויבות ... אבל אולי בגללו אני אישית אהבתי אותן ירוקות וקשות  כמעט בוסר.
        24/1/10 22:37:

      הבנתי.

      זה לא בריא לרוץ עם החיים. צריך לשיר איתם....

        24/1/10 22:18:
      כתבת נפלא.
        24/1/10 20:57:

      אך גויבות, כמה שאני אוהבת.

      ריחן מתקשר תמיד עם בוא הסתיו, שאגב העונה האהובה עלי.

      * לבובה

       

        24/1/10 19:47:

      בול קליעה
        24/1/10 19:46:

      תודה שהחזרת אותי לגוייבה.

      כאשר היא מופיע, אני רוכש לי את היפה והמריחה חזק.

      שם אותה בסלון  (שכל המרחב יריח את ריח הסתיו) לא אוכל אותה בכלל, רק משתכר מהריח.

      אחרי כן פורש לי שמיכה , מתבשם וחולם שאני נמצא במטעי הגוייבות בשדה.

      נדמה לי שיש לה גם תכונות רפאיות - אשמח לשמוע על כך.

        24/1/10 17:46:

      נעמק'ה יקרה

      כמו תמיד ריגשת אותי גם הפעם
      בורכת בכישרון נפלא להעלות על הכתב את הרגעים והרגשות הקטנטנים החבויים אצל כל אחד מאיתנו.

      חיבוקים

      שושי זופניק

        24/1/10 17:42:


      היי לך נומיקו

       

      "לראות את שמחת הילדות שלה"

      בכל אחד ואחת מאיתנו טמונה אותה שמחה

      גם היא מתעמעמת, עדיין קיימת

      רק צריך לדאוג להוציאה לאור מדי פעם

      שבוע מקסים לך

      יולי

        24/1/10 17:21:


      איזה פוסט מקסים.

      התענגתי.

       

      רותי.

        24/1/10 16:50:

      כתבת היטב יפה ומרתק. אני חושב שילדים רבים בני הדור של ילדינו ונכדינו כבר לא מכירים גויאבה מה היא בוודאי לא את גודלו וצבעי גזעו המשתנים של העץ האדיר הזה הנשבר בקלות עקב קשיחותו בסערות החורף. גויאבה או אוהבים את ריחה ושונאים את טעמה או הפוך אוהבים את טעמה ושונאים את ריחה. כך מסתבר במשך דורות.

       

      אני משום מה, נהנה ממראה העץ מריח הפרי ומטעמו באופן סביר ולא מוטרף כמו גם על כל הפירות והירקות. על חומוס אני מוטרף. לא בעצם גם על חומוס לא. אולי על סקס..., לא. גם על סקס לא.

      סתם.

        24/1/10 16:19:

      זו אני שברחה לה התגובה: כן, גם היא כמו הרבה רגעים טובים וגם רעים.

       

      מה שרציתי להוסיף בסוף  -  את בסדר! כל כך בסדר שאין לך מושג עדיין.

      יחי בובה -  נערת המדרכות!

       

        24/1/10 16:16:


      נומיקן יקרה, יקרה!

       

      .. זה הריח, זה הטעם , זה החיים

      זו האהבה העצומה לכאן ועכשיו

      הכל בסדר!

      את

        24/1/10 15:59:

      *

      הדודה אסתר והדוד שלום

      התגוררו להם בקרית חיים

      ואנחנו סתם בירושלים.

      נשלחתי לחופשת הקיץ

      לבלות עם בנדודי,

      והנה להם,

      גויאבה

      ..

      עץ אדיר מימדים לילד בן 5

      ומריח שגעון כמו חלום

      וכל גויאבה נופלת

      ריגשה אותי

      עד הטרדה

      של דודתי

      ..

      ופעם אחת יותר מדי

      וחטפתי צביטה

      בלחיי

      די

      ..

      די עם נפלה גויאבה!!

      ..

      ואני כל כך אוהב גויאבות

      והכי את הליפתן של אמא מהן

      ואפטר שייב שיהיה עשוי מריחן.

        24/1/10 15:23:

      מקסים .. גרמת לי לקפוץ לבוסתן הפרטי לבדוק אולי נשארה לה גויאבה ריחנית על העץ ולו בשביל להשלים את הקסם ..
        24/1/10 15:11:
      פיוטי ומרגש:)
        24/1/10 13:57:

      לא יכולתי להפסיק לקרוא...מרתק

      כתבת מעולה קבלי את כוכבי**

        24/1/10 13:43:


      הפלא של הכתיבה.

      אני מרגישה, אני כותבת, וזה נוגע במקומות פנימיים מאד של אחרים, וגם שם מתעורר משהו.

       חיים

      נהדר.

       

      תודה

        24/1/10 13:34:


      ריחות מעוררים בנו רגשות

      וכשקראתי את הטיול שלך ושלה התעוררו בי הריחות...

      תודה

        24/1/10 13:06:

      נומיקה ! גם בלי להיסתכל לתוך עינייך, את כולך ערוץ של רעננות צעירה

      לחיי המתבגרים הלוקחים איתם את הילדות והנעורים , כצידה לכל החיים 

      באהבה חני 

        24/1/10 13:05:

      צטט: bonbonyetta 2010-01-24 12:59:47

      *

      הפעם לא יודעת למה נשאבתי לסיפור שלך עד תום, וקראתי כל מילה, וזה לא קורה לי כל פעם.

      אולי בגלל שזה קשור בהתחלה לטיול עם בובה, אבל בהמשך גם כשהבנתי שזה לא הנושא לא יכולתי להפסיק לקרוא.

      תודה לסיפור.

      הרגשתי שאני ממש אתך שם, עם בובה....

      לא ראית מי הולכת מאחרייך? (טוב, סימנתי לזואי ולולי להיות בשקט....) :-))

      נו טוב, גויאבה לצמחונית כמוך, שווה עד סוף הסיפור

       

        24/1/10 12:59:

      *

      הפעם לא יודעת למה נשאבתי לסיפור שלך עד תום, וקראתי כל מילה, וזה לא קורה לי כל פעם.

      אולי בגלל שזה קשור בהתחלה לטיול עם בובה, אבל בהמשך גם כשהבנתי שזה לא הנושא לא יכולתי להפסיק לקרוא.

      תודה לסיפור.

      הרגשתי שאני ממש אתך שם, עם בובה....

      לא ראית מי הולכת מאחרייך? (טוב, סימנתי לזואי ולולי להיות בשקט....) :-))

        24/1/10 12:58:
      שוב סיפור עוגיות המדלן, והפעם בצורת גויבה. זה אכן ריח מדהים.
        24/1/10 12:46:


      ריח הגוייבה החזיר אותי לאחור בזכרון של לפני יותר מ-45 שנה, לא רק לזיכרון הריח ....

      גם ל"ימי הפשע" של סחיבתם מהעצים.

      מודה באשמת הגעגוע.

        24/1/10 11:40:

      ריגשת, בובה. אופס, נומי...

      חוש הריח הוא קיצור דרך מצוין לילדותנו.