האמת שאני לא ממש אוהב סיכומי שנה. הם מחזוריים מדי, ויש בהם משהו גם מלאכותי (קביעת קו שרירותי שחוצץ בין דברים שקרו) וגם עדרי (כוווווווולם מפרסמים כאלה). לא תכננתי לכתוב משהו כזה, אבל בסוף החלטתי לעשות סיכומון מצומצם, מיני סיכומון שכזה, שרק מציין את חמשת האלבומים הישראליים שעשו לי את השנה. וזו הרשימה (לפי סדר אלפבתי).
אסף ארליך - חדשות מהמגירה
על אסף ארליך כתבתי לא מעט, כולל פה. אלבומו השני הוא נקודת מבחן. האם יצליח להרחיב את המעגל המצומצם שאוהד אותו, ויצעד באיטיות לכיוון ההכרה? נכון לעכשיו, התשובה עדיין לא ברורה. אמנם מאז צאת "חדשות מהמגירה" נרשמה עליה בכמות פוקדי הופעותיו, אבל האיש עדיין מופיע מעט יחסית, ולא עושה סימנים של פריצה באמת גדולה. ועדיין, עושה רושם שלפחות הצעדים הקטנים והאיטיים נעשים בכיוון הנכון. "חדשות מהמגירה" הוא דיסק מספיק טוב כדי שיאפשר את ההתקדמות הנכונה הזו. למרות הפקה מפוספסת, האזנה ל"חדשות מהמגירה" עדיין מצליחה לעניין ולרגש בכמה וכמה רמות מהסטנדרט לו רגילים מאזיני המוסיקה הישראלית. מדובר באחד מאותם דיסקים נדירים בהם אין "פילרים" - שירים שלא מחזיקים מים, שנועדו לסתום את החורים בין השירים החזקים. כאן כל שיר הוא ראוי, כל אחד הוא עולם ארליכי קטן ששווה לנסות לצלול לתוכו ולהבין את חוקיותו.
הבילויים - שכול וכישלון
עליהם באמת כתבתי כאן המון. כ"כ הרבה, שאני לא בטוח אם בכלל יש לי מה להוסיף. "שכול וכישלון" לא בדיוק הרגיש לי כמו דיסק חדש, כי את רוב שיריו הכרתי מההופעות. לכן הוא יותר מרגיש כמו הקלטה של משהו ישן, קיים, מאשר כמו חומר טרי. אבל למרות חוסר אלמנט ההפתעה, "שכול וכישלון" עדיין מצליח לבלוט, עקב העובדה שאין מה לעשות - יש בו פשוט אסופת שירים חזקה מאוד. בניגוד לאלבום הבכורה של הבילויים, שהרגיש יותר כאסופת שירים (ברמות שונות) בלי מסגרת ברורה, "שכול וכשלון" הוא ממש אלבום, בו אפשר להרגיש חיבור בין השירים. גם ההפקה הקולעת של תמיר מוסקט תורמת להרגשה המדויקת והמהודקת שהתקליט המקורי, המעניין, החריף ומלא הדמיון הזה נותן.
נעם רותם - עזרה בדרך
האמת שאף פעם לא נפלתי מנעם רותם. את "קרח 9" ממש לא אהבתי, וגם כשפצח בקריירת סולו זה לא עניין אותי במיוחד (טעות, בדיעבד. "חום אנושי", אלבום הסולו הראשון שלו, הוא יופי של דיסק). אבל "עזרה בדרך" הוא באמת כל מה שאומרים עליו. אני לא הולך להיכנס לתחרות הסופרלטיבים שנשפכים על רותם והדיסק הזה, אלא רק להגיד שלטעמי אכן מדובר באלבום מצוין ומרגש שקשה להוציא מהראש.
פונץ' - פינוקיו
יוסי בבליקי מגדיר את עצמו כמצלמה. הצמצם שלה קולט תמונות, לרוב שלנו, ומעביר אותן למילים. ב"פינוקיו" הוא לוקח אותנו למסע בארץ שתרבות השקר חלחלה בה, שהחדשות בה הן בעצם ספינים. התחנות בהן מבקרת פונץ' ב"פינוקיו" יוצרות תמונה שהיא גם עמוקה וגם עקומה. מציאותית וסוריאליסטית. מחוספסת ורכה. קצת כמו הניגוד בין טקסס לפלסטין, שבעצם יכול להתחבר בצורה כאילו הגיונית במקום אמריקאי אחד בשם "טקסס, פלסטין". קצת כמו הניגוד בין האספלט הקשה של "צונאמי ציוני" למתיקות הכמו-קיטשית של "לב שבור" או "האיש שלא ידע להיפרד". "פינוקיו" הוא אולי לא האלבום המופתי שהיו כמה שניסו לעשות ממנו. לא כל השירים בו באותה הרמה, ולא תמיד הם מצליחים להתחבר בטבעיות אחד לשני. אבל קצת כמו עם ארליך - כשבבליקי פותח פה וגיטרה, אתה יכול להיות בטוח שלא משנה מה יצא משם - זה עדיין יהיה יותר טוב מ-99% ממה שתשמע אם תפתח רדיו.
שלומי שבן - עיר
ארבעה מתוך חמשת האלבומים שאני מזכיר כאן הם אלבום שני לאמן. כך גם "עיר" של שלומי שבן. גם על הדיסק הזה אמרו כבר מספיק, יותר מדי בשביל שאוסיף הרבה משלי. אז רק אומר שקשה לעמוד בציפיות שמניבה המתנה של שבע שנים, אבל שבן מצליח לעשות את זה בצורה טובה למדי. גם אם "עיר" אינו אלבום מבריק, הוא אלבום טוב, אפילו טוב מאוד. הוא אלבום שלא קופץ עליך, אלא מתיידד איתך לאט לאט. בסוף, כך נראה לי, מצליחים להתחבר אליו. וזה תהליך שכדאי לעבור.
|