כותרות TheMarker >
    ';

    I don't have a life, I have facebook


    מה שהיה, היה - ומה שיהיה, אולי.

    © כל הזכויות שמורות.

    המחבר מאשר בזאת שימוש בחומר הכתוב רק אם הודפס על נייר משובח ואך ורק אם נגמר הנייר טואלט בשרותים ואין שום נייר אחר לנגב בו.

    פוסטים אחרונים

    0

    התאבדות

    2 תגובות   יום ראשון, 24/1/10, 14:10

    התאבדות
    א.ב. של אהבה




    מעולם לא הכרתי את מיכל ניב, הסיפור שאני נחשפתי אליו היה כמובן רק דרך הרדיו והעיתונות. באותה תקופה לא רציתי להתעסק בסיבה למוות,אולי בגלל שזה הזכיר לי שעשור לפני כן הייתי קרוב למוות יותר מאיי פעם.

    21 שנים אחורה, אני בן 19 ומשהו, בצבא, ואני עומד להרוג את עצמי.

    במהלך שרותי הצבאי יצאתי עם מספר בחורות שעבדו מולי במרכז התקשורת בבאר שבע אבל הכל השתנה כשהכרתי את מי שהפכה להיות עם השנים האקסית שלי. ההכרות שלנו היתה דרך הטלפרינטר - אותו מכשיר ארכיוני שנראה כמו מכונת כתיבה חשמלית והיה מצוייד בשיא השכלול של שנות השישים - סליל נייר בצבע צהוב שאפשר ניקוב של סימנים עליו. את המכתבים היינו מקבלים בחדר התקשורת מגורמים בחטיבה שלנו, כותבים על הטלפרינטר את המכתב ומייצרים את גליל הנייר הצהוב - ואז שולחים את המכתבים באופן אלקטרוני ומוצפן לפיקוד בבאר שבע. בבאר שבע היה מרכז תקשורת - חדר גדול ובו המון טלפרינטרים שיצגו חטיבות שונות - ושם עבדו המון בחורות במשמרות. אה, השילוב של בחורות ואמצעי תקשורת עם מקלדת היו חלומי הרטוב מגיל ארבע עשרה, השנה בה התחברתי לראשונה לרשתות תקשורת שהיוו את בסיס רשת האינטרנט של היום. את לילותי הייתי מבלה בהתכתבויות ארוכות עם אנשים רבים מכל רחבי העולם, בימים שהרעיון הזה של לדבר עם מישהו מאוסטרליה היה עבור הוריי הוכחה נוספת שה"בן המיוחד שלהם" הוא אכן מאוד מאוד שונה.

    את המכתבים והסרטים הצהובים היינו מתייקים לארכיון עד שלבסוף היינו שורפים את כל הסרטים והמכתבים במשרפה הקטנה שהיתה באחריותנו. כעבור תקופה קצרה הייתי אחראי על חדר התקשורת בבסיס שלי וניהלתי בין 3 ל-4 בנות שעבדו איתי (או יותר נכון לאמר עבדו עליי מרבית הזמן).

    נסעתי לפיקוד לפגוש את האקסית שלי, שהיתה אחראית משמרת בחדר התקשורת. הגעתי מאוהב אחרי מספר חודשים שבילינו לילות ארוכים בהתכתבויות ארוכות – וכשנפגשנו כמובן שהיא היתה יפה כמו שתארתי (כפי שאתם מבינים, הייתי מאוהב לחלוטין). את הלילה ביליתי בחדר המשמרת של הפיקוד, ישן על מיטה זרה אבל עם חיוך גדול. בבוקר קמתי מוקדם, הלכתי למאפייה הקטנה שהיתה לצד הפיקוד וקניתי לה קרואסונים. חזרתי לפיקוד, דפקתי על דלת חדר התקשורת והיא פתחה לי אותו. או, הימים היפים שמאוהבים ואפשר לקנות את ליבה של אהובתך במחוות קטנות. לפי דעתי יש בטח נוסחה מתמטית לחישוב העלות הכספית של מתנות כנגזרת ישירה לרמת ההתאהבות שלנו, אבל זה נושא למחקר אחר. לאותה בחורה יפה שהכרתי בפיקוד היה חבר כשהתחלנו לדבר, אבל כשהגעתי לפיקוד לבקר אותה בפעם הראשונה היא בדיוק נפרדה ממנו. חייתי חלום מושלם, והייתי הכי מאושר בעולם.

    עברו כמה ימים והאקסית שלי שוב עשתה משמרת במקביל אליי. אבל במקום רגעים נפלאים של אושר הונחתה עלי מכה נוראית - היא הודיעה לי שהיא חוזרת לחבר שלה.
    ניסיתי לשכנע אותה שהיא טועה. ניסיתי לשכנע אותה שאני הכי אוהב אותה בעולם ושהיא צריכה להיות איתי. כלום לא עבד – היא חזרה להיות עם החבר שלה.

    ואז החלטתי שאין טעם יותר לחיי, ושאני אסיים אותם.

    יצאתי מהמשמרת בוקר שלי, לקחתי את הנשק האישי שלי שתמיד היה עליי ויצאתי אל מחוץ לבסיס - אל איזור האימונים של הצוערים. המסלולים היו רייקים מאדם והטבע שסביבי לפתע נראה כל כך ללא משמעות. כל העולם התכווץ לנקודה אחת והיא היתה שחורה – ואני הייתי בלב החור השחור. שום קרן אור לא הצליחה להמלט מהיאוש שמילא את ליבי. הרמתי את הנשק האישי שלי, ניסיתי לכוון אותו אליי, אבל לא יכולתי.

    ישבתי שעות על סלע באמצע המדבר ובכיתי כמו שלא בכיתי מעולם.

    עברו שעות, והגיע תורי לחזור לחדר התקשורת למשמרת הלילה. כמו כל יום נעלתי את דלת הפלדה מאחוריי אבל הפעם הרגשתי כאילו נועלים אותי במאסר עולם בצינוק. השחור פשוט התפשט לכל פינה בחדר. הבדידות הפכה להיות המהות. לא רציתי לחיות יותר.

    לקחתי את הנשק האישי שלי, הכנסתי את המחסנית לנשק, טענתי כדור, הכנסתי את הנשק לפה שלי, חשתי את המתכת הקרה על הלשון ובאמת שרציתי לסיים את כל השחור הזה, את הבדידות שמעולם לא חשתי כמוה. רציתי קצת אור וחשבתי שרק המוות יביא אותו.

    אבל לא הצלחתי ללחוץ על ההדק.

    21 שנים קדימה. עם בן בגיל הנעורים שנמצא במשבר לא קל ועם ההתמודדות הפרטית שלי עם גרושין ופרידות. מאז אותו ערב ארוך חייתי חיים מלאים, יש לי שלושה ילדים מקסימים, הכרתי אנשים נפלאים ואפילו גיליתי את אלוהים... כל אלו לא יכלו לקרות אם הייתי לוקח את חיי באותו ערב.

     

     

    המוח האנושי הוא הדבר הכי מורכב שהמין האנושי איי פעם יצר. ערוץ השידור הציבורי בארצות הברית – ה-PBS – הפיק בשנת 2002 סידרת טלויזיה בשם "החיים הסודיים של המוח האנושי" - "THE SECRET LIFE OF THE BRAIN". סידרת מופת, שמסבירה לאידיוטים כמוני על השינויים שחלים במוח האנושי בתקופות שונות – תינוקות, ילדות, התבגרות, בגרות וזיקנה. המוח שלנו הרבה יותר מדהים ביכולות שלו מאשר מדענים במשך דורות חשבו אבל גם כל כך רגיש. לפרק על בני הנעורים קראו "עולם משלהם – המוח של המתבגרים" ובו דיברו על סכיזופרניה ועל הסכנות של ההתמכרות לחומרים מסוכנים. בגיל ההתבגרות אנחנו בודדים כל כך, כל כך כואבים, וזה נראה כאילו זה לעולם לא יסתיים.

    מה שגיליתי עם השנים זה שהדבר היחידי שיכול להציל נפש מהתאבדות היא אהבה, אותה אהבה שמנעה ממני לקחת את חיי לפני 21 שנים, אותה אהבה שמיכל ניב לא הצליחה לחוש כשהיא החליטה לקחת את חייה לפני עשור. אם יש רק דבר אחד שאתם יכולים לתת לילדים שלכם תתנו אהבה - כי אהבה היא פתיל החיים.

     

    © כל הזכויות שמורות, 2010

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/1/10 21:27:

      צטט: charlotte 2010-01-24 15:27:52

      רק אהבה....רק שלפעמים היא מטושטשת לנו, לא בטוחים שמישהו רואה אותנו, אין תקווה, או שיש כאב גדול מידיי שלא יכולים לשאת. לפני יותר מ-10 שנים. אני נמצאת בחברה שלא מתאימה לי, שמדכאה אותי, לא טוב לי גם ככה. ואז אני מגלה שחברתי הטובה, זאת שאני מספרת לה הכל, מנהלת רומן עם בעלי, זה שאני מספרת לו הכל. אחרי שהוא מרכיש, הוא פתאום מסביר לי שאני סתם רכושנית וחשדנית, שמגיע לו חברות נפש. הוא מוחק את הכאב שלי, הבגידה הכפולה, אין לזה קיום, אני מרגישה לא קיימת, אני זו שלא בסדר. לילה בשבת. חשוך וקר לי, הוא אפילו לא רוצה להקשיב כמה שזה כואב. אז אני שוברת מנורה, מרימה חתיכה של חרסינה וחותכך עמוק בבשר הרך. דם על הרצפה. סוף סוף רואים את הכאב. חוץ ממנו, הוא רק רואה שחייבים לקחת אותי למיון וזה מפריע למנוחת השבת קודש. איש מלא חרמנות ויירת שמיים. היה מאוד קרוב. הסתכלתי למוות בעניים. הוא היה מכוער וריק. זה רחוק. כבר לא כואב. אפילו מצחיק בזווית של סרט או טלנובלה זולה בהפקת הבמאי הכה רדוד. אני כבר לא שם. ומאז, חוויתי כל כך הרבה רגעים יפים, אנשים מדהימים עם לב ענק, חיוכים ושינויים של הילדים שלי, נופים ומוזיקות שנכתבו מאז. כשלפעמים אני חושבת שאין לאן להמשיך, כי לכולנו יש ימים של יאוש, אני זוכרת ביום המוות הזה, ואני יודעת שאם הייתי מצליחה אז, הייתי מפסידה, ויש עוד כל כך הרבה יופי שמחכה לי. כמו שאמרת, רק אהבה

       

      יקירתי

      המוות הוא חלק מהחיים, וכחלק בלתי נפרד מהם אנחנו נוטים לא פעם להשליך חוויות הגשמה עצמית שלנו בעולם הזה לכיוונו. תראי כמה אנשים מסורים לסרטי אימה.

       

      האמת היא שהפעם כתבתי את הבלוג הפעם לא בשבילי אלא בשביל היקרים לי מכל. אני כבר עברתי את החוויה הזאת, התחושה המשתקת הזאת של הרצון למות. אותו רצון לסיים את חיי לא קרה יותר - למרות שאולי היו לי מספיק תרוצים ליטול את חיי ואולי אם הייתי בוחר לעשות כך אנשים היו בתמימותם "מבינים אותי". הבנתי שיש לי כל כך הרבה בשביל מה לחיות בגלל שהמעשים שלי ישפיעו על אלו שאני אוהב ואולי זה בגלל שגיליתי מהי אהבת אמת? הייתי רוצה שהיקרים לי ידעו שהרגישות שלהם יכולה להוביל אותם למחשבות שליליות בשלבים מסויימים בחייהם, ושזה נורמאלי, ושאם השחור יעטוף אותם אז שידעו שגם אותי הוא עטף - ושיש בהם את היכולת לנצח אותו.

       

      אני מאמין שמרבית האנשים שלוקחים את חייהם בגלל דיכאון או מחלת נפש עושים זאת בגלל אותה סיבה שאני פעם עשיתי סקס - מתוך ריקנות שרק נעשית גדולה יותר ויותר ואז, מתוך נסיון לברוח מהריקנות הם מסיימים את חייהם. למות בגלל ריקנות אל תוך ריקנות נשמע לי דבר כואב נורא, ונורא אכזרי לעשות לנשמה, ולכן אולי התאבדות נחשבת פשע בתרבות המערבית, שמקדשת את החיים.

       

      רק אהבה

      א.ב.

       

       

        24/1/10 15:27:
      רק אהבה....רק שלפעמים היא מטושטשת לנו, לא בטוחים שמישהו רואה אותנו, אין תקווה, או שיש כאב גדול מידיי שלא יכולים לשאת. לפני יותר מ-10 שנים. אני נמצאת בחברה שלא מתאימה לי, שמדכאה אותי, לא טוב לי גם ככה. ואז אני מגלה שחברתי הטובה, זאת שאני מספרת לה הכל, מנהלת רומן עם בעלי, זה שאני מספרת לו הכל. אחרי שהוא מרכיש, הוא פתאום מסביר לי שאני סתם רכושנית וחשדנית, שמגיע לו חברות נפש. הוא מוחק את הכאב שלי, הבגידה הכפולה, אין לזה קיום, אני מרגישה לא קיימת, אני זו שלא בסדר. לילה בשבת. חשוך וקר לי, הוא אפילו לא רוצה להקשיב כמה שזה כואב. אז אני שוברת מנורה, מרימה חתיכה של חרסינה וחותכך עמוק בבשר הרך. דם על הרצפה. סוף סוף רואים את הכאב. חוץ ממנו, הוא רק רואה שחייבים לקחת אותי למיון וזה מפריע למנוחת השבת קודש. איש מלא חרמנות ויירת שמיים. היה מאוד קרוב. הסתכלתי למוות בעניים. הוא היה מכוער וריק. זה רחוק. כבר לא כואב. אפילו מצחיק בזווית של סרט או טלנובלה זולה בהפקת הבמאי הכה רדוד. אני כבר לא שם. ומאז, חוויתי כל כך הרבה רגעים יפים, אנשים מדהימים עם לב ענק, חיוכים ושינויים של הילדים שלי, נופים ומוזיקות שנכתבו מאז. כשלפעמים אני חושבת שאין לאן להמשיך, כי לכולנו יש ימים של יאוש, אני זוכרת ביום המוות הזה, ואני יודעת שאם הייתי מצליחה אז, הייתי מפסידה, ויש עוד כל כך הרבה יופי שמחכה לי. כמו שאמרת, רק אהבה

      ארכיון

      פרופיל

      א.ב. של אהבה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין