רוצה לספר לכם סיפור פשוט ויום-יומי שמתחיל כאן בקפה קפה שלנו ויוצא ממנו החוצה. הוא לא שייך לעבודה שלי או למראויינים שלי אלא, לחברה שלי כאן בקפה, שמה - שולמית (בדוי כמובן, מתה על השם הזה) ממנה קיבלתי אישור לכתבו וגם לפרסמו.
"אפשר להציע לך חברות?"שאלה אותו שולמית. שאלה ולא בכתיבה. הם שוחחו טלפונית בדרכה הבייתה מאן שהוא. היא בכבישים, הוא כבר היה במיטתו, החושך עטף אותה מחוץ ו"קול המיטה" שלו - הדהד ברכב. הכוונה ב"קול מיטה" היא לאותו קול שנשמע שקט משהו, קרוב, אינטימי יותר ולא חשוב מה יהיה נושא השיחה. כשהשיחה נעשית בשכיבה, בלילה, בשקט באין מפריע, אנחנו תמיד נשמעים אחרת. נסו ותווכחו. אם מעניין אתכם מישהו, דברו איתו בשכיבה, מתוך המיטה שלכם…ועדיף בעיניים עצומות.
"את מציעה לי חברות?" צחק….איזה סוג של חברות? את רוצה להיות חברה חברה…בת זוג שכזו, או שאת רוצה להיות חברה כמו ידידה…"
"היה משהו הזוי בשיחה הזו" המשיכה שולמית….משהו הזוי אינטימי ומרגש. אינטימי ומרגש, בגלל "קול המיטה" והחושך סביב והזוי, כן הזוי…כי באיזור גיל ה 50 אנשים לא "מציעים חברות" זה לזו. הם מציעים להפגש לדייט, מציעים מפגש לוהט מתחת לפוך, מסג' (כאילו), טיול…(עוד דייט) אבל להציע חברות? "אפילו בכתה ו' כבר לא הצעתי חברויות"…סיכמה שולמית.
"מה זה חשוב איך,אני רוצה להיות חברההה שלך"….היא הדגישה את ה"ה" . זה יצא לה מבפנים.
כפי שאתם יודעים, את האות "ה" אפשר לומר כ"א", אפשר לבלוע אותה ואפשר לומר אותה כך שהיא תישמע בעצמה. האות "ה" היא אות חשובה בשפתינו, יותר מכל אות גרונית או שלא. זו שכשנאמרת היטב היא נידחפת מהסרעפת מעלה. ממרכז הבטן, אולי מהנשמה ויוצאת בהבל פה חם. וכשהיא נאמרת כך, בכוונה, מתוך רצון, היא משמעותית הרבה יותר מהאות "ז" למשל , שהיא אות קצה (קצה הלשון)…או מכל האותיות האחרות שנתקעות לנו בין הסרעפת ל"ז". הופס, שמתם לב? הנה הקשר בין אהבה לשפה.
גם היחסים שלנו מורגשים בין הסרעפת לקצה הלשון, בין ה"ה" ל"ז".
"אז למה את רוצה להיות חברה שלי? "שאל והיא שמעה אותו מחייך.
השאלות שלו הבהירו לה שהוא לא ממש מבין ....הוא לא מבין לבד..... "אוףףף, למה הוא לא מבין...?השאלות שלו התאימו מאד לאג'נדה של הפנויים בני ה 50 (הדייטים, המסג' והפוך) והיא התקשתה לומר לו מדוע.
אז תגידי לי,שולמית, הצעתי לה. תאמרי לי למה התכוונת, מהו הדבר שרצית באמת…והיא אמרה:
"תשמעי, את האיש הזה הכרתי כבר דרך הקפה. התכתבנו, שוחחנו ואפילו נפגשנו.
באותה התקופה אפילו עבדנו יחד על פרוייקט מסויים. השיחה ביננו הייתה משונה כבר מהתחלה. לעיתים פתוחה מאד , לבבית ופשוטה, לעיתים…שותקת. כן, יש כזה דבר... "שיחה שותקת" .היו שיחות בהן הושתקו המילים שכמעט נאמרו כי לא הרגישו בטוח להאמר, היו שתיקות של תהיה, של זהירות…הרגשתי בזהירות שלו, בחוסר האמון הבסיסי שלו (בשיחות הקצה) מחד, מאידך, היה שם ביננו משהו עמוק יותר מהמילים עצמן. אני הרגשתי שיש ביננו הבנה חושית, סרעפתית, הבנה מהלב… באותו הלילה, בדרך, הוא סיפר לי שהוא מכיר הרבה מאד אנשים ונשים אך אין לו חברים אמיתיים. אף לא חבר אחד לנשמה, עם כל המשתמע מכך.
הלב התכווץ לי למשמע "קול המיטה "הזה שסיפר לי על חווית ה"לבד" שלו. ואני , ש ה "ה" שלי נדחפה לי מהסרעפת ורצתה להתפרץ מה"הבל" שלי עוד מימי ההכרות הראשונים שלנו, מה היה טבעי לי יותר מאשר להציע לו את עצמי, את הנשמה, ה"ה" שלי ? את חברות הסרעפת שלי? חברות חסרת תנאי כזו שאפשר לבטוח בה בעיניים עצומות, חברות שהיא "שקט" לרעש החיים? ועדיין לא התכוונתי לזוגיות או משהו "מסוכן" שכזה אלא, למשהו בסיסי וחסר פוזות שכזה, משהו שאיתו אפשר להשאר או שאפשר יהיה לצאת ממנו לכל כיוון שיתאים…."
ואמרת לו את כל זה? שאלתי. "לא אמרתי". מדוע? איך הוא אמור היה להבין? הרי את אמרת שהוא קשה בלתת אמון, אדם כזה, יכול היה להבין לבד את ה-כוונה שלך?
"לא אמרתי כי אני שפנפן מפוחד, גם אני". (להבדיל משפנפנה) "כי גם לי יש עכבות אפורות, כי אני פוחדת להפגע, כי לא היה לי ברור מה הוא רוצה ממני באמת…כי נבהלתי מהפער שנוצר בין הפעמים בהם היה איתי כל כך אינטימי וחם, לפעמים בהם נעלם מהשטח ... לא אמרתי כי השריטה שלי צורחת ושולפת ציפרניים שחורות כשאנשים נעלמים לי פתאום"…אז האזניים הוורודות שלי מתקפלות ואני הופכת לשוקי השפן, (ב"ש") אני מעיזה אך לא עד הסוף וכשמעיזים רק עד האמצע, חיים באשליה שהדחיה פחות כואבת ובבטחון ש...לא מגיעים לכלום. כן, אני יודעת שזה דפוק אבל ככה אנחנו בני ה 50 שכבר בישלו ואכלו כמה מרקים שהחמיצו ולא בגלל החומץ הבלסמי…בכיתה ו' בכלל לא מכירים עדיין את הטעם הבלסמי הזה…….בכיתה ו' הכל סוכרררר.
ומה עכשיו? שאלתי? איך הקשר?
"אין קשר" אמרה. מאוחר יותר הבנתי שקיימת האפשרות שהוא דווקא כן הבין אך לא היה מוכן לוותר על חוסר האמון שלו. על "לשמור על עצמו" ושלי אין דרך ואין מנדט לשנות זאת.
משהו בפרוייקט המשותף התפקשש וכשיש כל כך הרבה חשדנות וזהירות, כל במפר הופך להר או למחסום וכל ירידה קלה בדרך הופכת למדרון תלול. לו היינו בכיתה ו' בלי כל החמוץ הזה, אולי היינו מנסים לעבור את הבמפר או הירידה לאט או שהיינו עוקפים אותם ומוצאים לנו את המסלול הנכון. בגילאים שלנו - אנחנו עושים "אחורה פנה, קדימה צעד" בקלות ובמהירות פושעת ואומרים....אייי...תאונה! אז אני מרגישה אותו. כפי שאת יודעת , כשיש רגש שם בקישקע…כל רגש, הוא לא באמת נעלם. מקסימום דוחפים אותו עמוק יותר , מתחת ל"ה" כדי שלא יפריע.
אז אני מרגישה אותו...נו אז מה? דחפתי גם אני...מתחת לתחת של ה"ה"…שלא ינסה אפילו לעלות בחזרה...והיום? אין כלום. סליחה…יש עוד משהו. אני יודעת שזה היה פיספוס קולוסאלי. עד כאן הסיפור. בגילאי ה 50 , יחסים , כל סוג של יחסים, יכולים להתברר כעניין מסובך, או פשוט. הסיבות הן רבות ואת רובן אפשר להכניס לאותו מקום: "הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו"-זהירות, הנה במפר…הוא בטח יהרוס לי את הגלגלים….או לחילופין...הנה במפר, אני מאיטה ועוברת..לא יקרה שום דבר חמור. אז מה אתם אומרים: האם אפשר לחזור ולהתנהל כמו בכתה ו' ? לחזור ולחיות את החיים במקום לספר אותם לעצמינו? האם יתכן שאנחנו מפספסים דה פקטו , יחסי חברות נהדרים רק בגלל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו?האם "חברות" בגיל מבוגר היא עניין כה מפחיד? ומה בעניין האמון בבני האדם…האם מסוכן לתת אמון או פשוט? ואם מסוכן, מדוע? מה כבר יכול לקרות באמת אם נתאכזב? איפה הסיכון הגדול?
האם הרגשת ה"לבד" שלנו היא המחיר שאנו משלמים על חוסר האימון בבני אדם או האם זה הפוך?
האם אפשר באמת להשמר ולהמנע מאכזבות ופגיעות? מישהו מבין למה אני מתכוונת באמרי "חברות סרעפת"?
יש לי עוד המון שאלות בנושא אך אני מרגישה כמו איזו קארי בראדשו שיושבת בליל הסדר, עם המחשב שלה מול סועדים מרוצים, ובמקום לשיר איתם איזה חד גדיא מלא ב"ח", היא מציפה אותם בקושיות על שטויות...(הרבה "ש") וחוץ מזוג רגליים מדהימות שלה יש ולי אין, זה נשמע כמעט אותו הדבר. השיר "בדרך הבייתה" - מילים לחן וביצוע : ישראל ברייט. כדאי לקום ולעכס אותו. |
תגובות (46)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אנחנו מפספסים הרבה דברים דה פאקטו בגלל ספורים לעצמנו ובגלל חרדות שלעיתים תוקעות וממסמרות.
למדתי שהכי פשוט זה הכי קצר לתוצאה.
"...האם יתכן שאנחנו מפספסים דה פקטו , יחסי חברות נהדרים רק בגלל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו?..."
המשפט הזה תפס את עיניי, כי הוא אחד ממוקדי הבעייה לדעתי. הסיפורים שהמוח העתיק שלנו מנפק על בסיס מה שהתרחש בעבר, תוקעים אותנו בהווה ולקראת עתיד טוב יותר.
תראו מי בא...איזו הפתעה מיכאל!
לשאלה שלך - חד הם. וכי מה אנחנו בלי הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו ומי בא קודם? מי משפיע על מי?
השעה אחת ו 12 דקות. עוד מעט בוקר . מה דעתך לתשובות של בוקר?
שמחה שהצצת. מאד.
בטח. הנה זה מגיע
ותודה.
יפה קצר וקולע הגיבה חברתנו רותי. (אכן שם נחמד).
אהבתי את "לא לקחת מיד לסרעפת",
כשמעיק, מעיק גם שם,,
ומאידך, בהתפעמות היא מגיבה בנשימה עמוקה כעוצמת החוויה.
תנועתה והיקף פעילותה כעומק הנשימה והרגש.
-
-
אפשר להציע לך חברות???
תודה לך רותי על תובנות החיים שלך.
את צודקת בכל מילה, כרגיל.
הי מירה, הכל נכון, אפילו שיש לי משהו שאין לקארי בראדשו
ושמחר ישתנה לי ולא יהיה כלום כמו היום. אולי זה המזל הגדול שלנו. לא?
מה הייתי עושה אם היו לי הרגליים של בראדשו? והכסף של אריסון.... ומחר? כמה טוב לחשוב שאולי לא אהיה תשושה כמו היום....
תודה מירה. שבת שלום
קארי בראדשו????????????
מה שלך יש - לה לעולם לא יהיה.
ממרום גילי - אני מודה: אי אפשר לדעת.
יש להתנסות. לנצח, להיכשל, ולהודות בכישלון,
לטעות ולבקש סליחה, לנתח מצבים,
מילת המפתח: ה ק ש ב ה.
לך עצמך, ולאחרים.
.
חכמת חיים? מי יודע?
היום אני יכולה לומר - זוהי דעתי.
מחר - אולי אשנה אותה.
סיפורים על חברות - יש לי המון..........
מירה
אהה נורמן, אהה......ב ד י ו ק.
רק להבין ולהחליט. קצת תירגול (כמו כל דבר) ו...אהה....
רות הי
כמובן שיש דרך להתחיל להקשיב ללב
אך היא לוקחת זמן, סבלנות, התקלפות של כל הכליפות
ובעיקר רצון, כן רצון עז להתחיל את הכל מחדש, לעשות פוס
פוס אמיתי, שבו משאירים בחוץ את כל העבר
האם ניתן להשאיר בחוץ את כל העבר, את כל הקביעות "הקולקטיביסטיות"
על מהיכן גברים אוהבים לעומת נשים?
הרי את רוצה בתגובות לפוסט שכל אחד מביא את דעות הקדומות שלו
גברים הם
נשים הם
אחרים הם
ראיתי ש...
להתחיל מאפס זה אומר: לא יודע כלום על נשים ולא יודע כלום על גברים
רק יודע שרוצה ללמוד אותך ואותך? האם זה אפשרי בגיל 50 פלוס מינוס?
אני מאחל לכולם שזה אפשרי
אוהו, זאתי תגובה!
תראה נורמן, אף אחד לא רוצה באמת לחזור לכתה ו'. אני ממש לא רוצה
אך יש דרך לעשות "פוס", או סוויץ' ולהתחיל להקשיב ללב. זה אפילו לא כל כך קשה.
לוקחים את כל "העבר העשיר" , את הדעתנות, מגלגלים אחורה ומתבוננים...ורואים...מה כבר יקרה? איפה באמת הסיכון?
וכו וכו. לא רוצה לחזור על הפוסט, אך יש מצב שהשאלות שכדאי שנשאל נמצאות שם.
תודה על התגובה.
תודה תמי, כמה יפה ככה מתסכל לעיתים.
תודה רחלי, אכן, מה אנחנו ללא התקשורת שלנו.
סיפור מרתק
קשה לי לחוות דעה, כי אני לא שם כ"כ
אני חושב שזה לא סיפור של מערכת יחסים של גיל 50
כי גם בגיל זה נקשרים ידידויות
זה יותר עניין של פנויים בגיל 50
וכן במקרים אלה כן נראה לי שזה כן מסובך
קל לומר בו נחזור כמו גכיתה ו
אך זה לא כיתה ו
זה גיל אחרי חיים מלאים ואנו בעלי "נסיון"מילה יפה לומר מלאי שריטות
שריטות על מה שהכרנו ועל מה שספרו לנו החברים וחברות
מטען גדול של פחדים שלא קיים כלל בגיל ההתבגרות שבו אנו לא יודעים כלום
פרט למה שהלב אומר
בגיל 50 כשאנו אומרים שאנו מקשיבים ללב, אנו מקשיבים לעבר שלנו, לעבר של החברות שלנו
ולעבר של כל מה שמופיע בעיתן
עבר עשיר שאנו חושבים שעושים אותנו "ידענים" גדולים אך יותר מכל דבר אחר עושה אותנו לפחדנים גדולים
כמה יפה!
יופי של פוסט , נושא חשוב לחשיבה לדיון ,,
תקשורת היא מפתח מאוד חשוב ובסיסי בהצלחת זוגיות ובכלל בחיים
כתבת בצורה בהירה וברורה .
תודה רותי (איזה שם מדליק!)
עניין הסירוב הוא בסדר מבחינתי. אין לי בעיה לשמוע סירוב או לסרב ל...
זה מרגיש פחות טוב כשזה לא סירוב ולא הסכמה, לא אישור ולא הכחשה, לא בשר ולא חלב
אלא....עמימות. ואז, זה גורם למחשבה.
פוסט חכם ומדייק.
הטוב בגילאים אלו, שגם אם מקבלים "סירוב", אפשר אולי לא לקחת מיד לסרעפת, אלא לדעת שלפעמים זה קשור לעיתוי, ולשריטות וחששות הצד השני וכו", וזה לא מיד מעיד עלינו. אולי.
רותי.
אשמח אם יורשה לי לא להרשות לך לחטוא בקולקטיביות מגדרית. הכללות בכלליות הן עניין לא בריא
וכשמדובר באנשים ורגשותיהם...גוואלד! אינני בטוחה שבסקר מגדרי-גברי יענה הרוב כפי שאתה אומר על השאלה
"מה אתה רוצה באמת..ואיפה מרגישים את זה...."בכלל לא בטוח שהרוב יצביע דווקא על אותם "איברים שונים" עליהם אתה מצביע.
נחמד שהצצת כאן.
אצל גברים, אם יורשה לי לחטוא
בקולקטיביות מגדרית, אין "חברות
סרעפתית".
החברות מקורה באיברים שונים
מאשר מקורות החברות של נשים.
נדמה לי ככה...
שלמה, יש לי הרגשה שאתה איתי.
אז לא ניזום ויכוח אידאולוגי. נכון? זה כל כך מיותר.
תודה חביבי.
איך להציע חברות? הכי פשוט. פשוט לשאול.
תודה על הביקור
תודה מיכאל, אני בעד. מה עוד שנראה לי שאין ברירה אלא לקחת סיכונים.
כי אם לא תקח את זה, אתה מסתכן בתוצאה. למשל. בדידות וריקנות הן התוצאה
הישירה ל"לא לקחת סיכון" ולהתחבר לאנשים.
הי מילקי, את הרי יודעת מה אני הולכת לכתוב לך , נכון?
שהתגובה שלך שווה את כל הפוסט שלי.
תיארת את זה מצויין. זה מעייף למדי.
תודה דרור.
מילקי גם.
הזכרת לי את פרופסור היגנס מ"גבירתי הנאוה" .
עם כל ידיעותיו ויכולותיו לבטא את ה "ה" מהמקום הנכון בתקשורת הוא לא היה כל בקיא - כמו האיש בסיפורך .
http://www.youtube.com/watch?v=-gA7qq7Ja4U&feature=related
ויחד עם הזמנים המודרנים וה"כפירה" בכתוב בכתובים "לא טוב היות האדם לבדו" יש שלהכעיס יאמרו "טוב היות האדם לבדו"
ולך תתווכח ויכוח אידאולוגי ....
אישית מאמין גדול אני במיוחד בנאמר בפסוק זה עם כל המשמעויות הכרוכות בדבר .
נהניתי לקרוא אותך !
שלמה
אכן, כולם אומרים כך. מה שעושה אותה מסובכת זה הפחדים ושאר ירקות
תודה עמי
תודה לויקי, גם את, גם ד"ר פיל וכל ד"ר אחר, צודקים.
כתיבה יפה ומתלבטת. ניתן בהחלט להבין את הפחדים והחששות
מפני מצב בו עלולים לחוש שוב אכזבה.
אין פתרון קסם. חייבים שוב ליטול סיכון ו... לנסות.
בהצלחה !
שלום גבירתי שמי ישעיהו וזה שמי האמיתי.
כמי שכבר ראה 56 חורפים והמילים הן עיסוקו והנאתו ,הרשי לי תחילה לומר לך בפשטות שיש כפיל ל"קול המיטה" ושמו :"ידידת נפש"
בדרך כלל היא מתרוצצת בין מודעות ההכרות לתמיכה.
מעניין מה אורך החיים של נאמנות זוגית ?האם יותר ממתיקות המסטיק?
לעיתים הדמויות בסיפורינו מייצגות אותנו כהגנה ומעקה
בכמה אפסים כותבים את המילה כבדהו בכרטיס האשראי של הנשים ובליבן?
יש לי חדשות בשבילך. גם בגיל 30 פלוס יש את אותה הבעייה.
איך מציעים חברות? מה להגיד? ומה הצד השני י/תגיד?
נהניתי לקרוא.
בוודאי שאני מבינה מהי חברות סרעפתית
למעשה
אני אדם סרעפתי
הכל מהקרביים.
אני מודה למוח שלי שנכנס לפעולה במצבים מסוימים ומאזן...:-)
בעניין חברות שבינו לבינה
נדמה לי שהסרעפת מושתקת כי
תרבות השפע יצרה איזה בלבול
מן סוג של רידוד יחסים
"כי אולי המילקי החדש,( לא רק זה שעל המדף) יביא אתו איזה טעם אחר?
ארומה מרעננת יותר?
הפכנו להיות חברה "דפדפנית" הבא...הלאה...מי בתור?...
חברה של זפזופים...הרי יש מאות ערוצים /גהרים/נשים....
הרעש הזה
אוף
כמה רעש.
ולכל זה נוסיף אותו הפחד.
צל הרים, נראה כהרים.
*
אני מאמינה בחברות בכל גיל
חברות יפה, עמוקה, כנה, משמחת...
חברות סרעפתית (כפי שכתבת נפלא!)
למעשה, לא נראית לי שום אופציה אחרת
אלא
שבין השאיפה לנשיפה
אני קצת
מ ת ע י י פ ת :-)
*
רותי, חברה יקרה וחכמה שלי
אני אחזור לכאן שוב.
תקשורת בין אישית..היא המפתח
לכל לב...
לא תמיד היא קימת..ומפה מתחילים הצרות...
פעם, באחת הצפיות שלי בתוכניותיו של דר' פיל, אמר הדר' משפט חכם: "בכל מערכת יחסים צריך להביא כל צד 100% מעצמו ואחוז אחד לא פחות".
אימצתי ומצאתי כי טוב גם (וזה קורה הרבה בגילנו) כאשר הצד השני לא מתנהל שווה ומביא קמצוץ אחוזים מעצמו.
יש משהו מדבק בפתיחות מהלב, וכן.... צריך גם אומץ בהתחלה, דבר ששווה לאזור אותו!
תודה על הפוסט!
שמחה שאהבת. חלק מהדברים פשוט יצאו להפתעתי תוך כדי כתיבה.
והשאלות? תמיד טוב לשאול גם אם אין תשובה. שאלות מגרות את המוח.
כמו תשבץ.
תודה רחל
נשמע טוב - "דעתי מעורפלת". סימן טוב.
ואכן, מה רע בחברות? אין רע. רק טוב. לכן האבסורד הגדול.
תודה ליה
זוהי תגובה"מהחיים". בלי תקשורת אין יחסים ובלי אמון, אין תקשורת. אז מהו המוצא?
"לתת אמון" זהו אחד מהדברים שאפשר להחליט עליהם והגיוני להחליט עליהם.
די להבין מדוע אנשים לא נותנים אמון...כי חוששים להתאכזב ולהפגע? בדרך כלל.
השאלה היא האם באמת אפשר להמנע מאכזבות ופגיעות..אני אומרת שלא כך שחוסר
האמון הוא דבר מיותר והוא זה שמראש מקדם אכזבות ופגיעות.
חשש מאכזבה ופגיעה הוא טבעי ואדם אשר מחליט לתת אמון למרות החשש הוא הוא אדם אמיץ.
והאמת היא שאין מה להפסיד במקרה הזה אלא רק להרוויח היות והאכזבה כשלא נותנים אמון, סופה שתגיע בכל מקרה.
תודה דנה על התגובה.
את כותבת נהדר..
אהבתי את פניני הלשון:
"שיחה שותקת", "קול המיטה", המשחק של האותיות ה' ז' וכו...
"חברות סרעפת", מקסים בעיני צורת הכתיבה שלך.
והשאלות בסוף?, עזבי, אין עליהן תשובות....
או שיש מאה תשובות...
היה מעניין לקרוא רותי,
אומנם דעתי היא די מעורפלת בנושא
אבל נדמה לי שחברות מתאימה בכל גיל,
ללא מורא, ללא הצטעצעות
ללא כוונה של מתחת לפוך וכולה
הבעיה כנראה היא אחרת,החשש, הספק, אולי גם הציפיות
קשה לי לדעת, אבל חברות חברות,
מה רע בו, הדבר הכי פשוט וקרוב לבני האדם.
איזה יופי כתבת, בצורה כל כך בהירה ונהירה.
תקשורת היא משהו שצריך שניים. והכי קשה הוא לתת את האמון.
לא מבינה בנומרולוגיה ועוד פחות במיסטיקה.
אז אם תרצה לספר לי - יופי. אם לא, כנראה שאצטרך לחפש מה הם אומרים.
תודה אי פוד.
דוקא כשמספרים את זה ארוך ומסורבל
זה מבטא בדיוק
את ההבדל בין "מבוגרים"
לבין "ילדים"
למרות שהיום בכיתה ו' כבר מקולקלים
כמו גדולים...
לגופו של - למיטב זכרוני הנומורלוגיה מעניקה משמעות מיסטית
לאותיות אהוי
בקיצור חברה
צדקת כהרגלך(:
וואי עופרהלה, איזו תגובה!
המון תודה.
תקשורת היא דבר מסובך ומרתק כאחד.
כתבת פוסט נפלא שמביא חלק מהסיבוך, רגישות, התרגשות.
תודה.
באהבה
עופרה