רוצה לספר לכם סיפור פשוט ויום-יומי שמתחיל כאן בקפה קפה שלנו ויוצא ממנו החוצה. הוא לא שייך לעבודה שלי או למראויינים שלי אלא, לחברה שלי כאן בקפה, שמה - שולמית (בדוי כמובן, מתה על השם הזה) ממנה קיבלתי אישור לכתבו וגם לפרסמו.
"אפשר להציע לך חברות?"שאלה אותו שולמית. שאלה ולא בכתיבה. הם שוחחו טלפונית בדרכה הבייתה מאן שהוא. היא בכבישים, הוא כבר היה במיטתו, החושך עטף אותה מחוץ ו"קול המיטה" שלו - הדהד ברכב. הכוונה ב"קול מיטה" היא לאותו קול שנשמע שקט משהו, קרוב, אינטימי יותר ולא חשוב מה יהיה נושא השיחה. כשהשיחה נעשית בשכיבה, בלילה, בשקט באין מפריע, אנחנו תמיד נשמעים אחרת. נסו ותווכחו. אם מעניין אתכם מישהו, דברו איתו בשכיבה, מתוך המיטה שלכם…ועדיף בעיניים עצומות.
"את מציעה לי חברות?" צחק….איזה סוג של חברות? את רוצה להיות חברה חברה…בת זוג שכזו, או שאת רוצה להיות חברה כמו ידידה…"
"היה משהו הזוי בשיחה הזו" המשיכה שולמית….משהו הזוי אינטימי ומרגש. אינטימי ומרגש, בגלל "קול המיטה" והחושך סביב והזוי, כן הזוי…כי באיזור גיל ה 50 אנשים לא "מציעים חברות" זה לזו. הם מציעים להפגש לדייט, מציעים מפגש לוהט מתחת לפוך, מסג' (כאילו), טיול…(עוד דייט) אבל להציע חברות? "אפילו בכתה ו' כבר לא הצעתי חברויות"…סיכמה שולמית.
"מה זה חשוב איך,אני רוצה להיות חברההה שלך"….היא הדגישה את ה"ה" . זה יצא לה מבפנים.
כפי שאתם יודעים, את האות "ה" אפשר לומר כ"א", אפשר לבלוע אותה ואפשר לומר אותה כך שהיא תישמע בעצמה. האות "ה" היא אות חשובה בשפתינו, יותר מכל אות גרונית או שלא. זו שכשנאמרת היטב היא נידחפת מהסרעפת מעלה. ממרכז הבטן, אולי מהנשמה ויוצאת בהבל פה חם. וכשהיא נאמרת כך, בכוונה, מתוך רצון, היא משמעותית הרבה יותר מהאות "ז" למשל , שהיא אות קצה (קצה הלשון)…או מכל האותיות האחרות שנתקעות לנו בין הסרעפת ל"ז". הופס, שמתם לב? הנה הקשר בין אהבה לשפה.
גם היחסים שלנו מורגשים בין הסרעפת לקצה הלשון, בין ה"ה" ל"ז".
"אז למה את רוצה להיות חברה שלי? "שאל והיא שמעה אותו מחייך.
השאלות שלו הבהירו לה שהוא לא ממש מבין ....הוא לא מבין לבד..... "אוףףף, למה הוא לא מבין...?השאלות שלו התאימו מאד לאג'נדה של הפנויים בני ה 50 (הדייטים, המסג' והפוך) והיא התקשתה לומר לו מדוע.
אז תגידי לי,שולמית, הצעתי לה. תאמרי לי למה התכוונת, מהו הדבר שרצית באמת…והיא אמרה:
"תשמעי, את האיש הזה הכרתי כבר דרך הקפה. התכתבנו, שוחחנו ואפילו נפגשנו.
באותה התקופה אפילו עבדנו יחד על פרוייקט מסויים. השיחה ביננו הייתה משונה כבר מהתחלה. לעיתים פתוחה מאד , לבבית ופשוטה, לעיתים…שותקת. כן, יש כזה דבר... "שיחה שותקת" .היו שיחות בהן הושתקו המילים שכמעט נאמרו כי לא הרגישו בטוח להאמר, היו שתיקות של תהיה, של זהירות…הרגשתי בזהירות שלו, בחוסר האמון הבסיסי שלו (בשיחות הקצה) מחד, מאידך, היה שם ביננו משהו עמוק יותר מהמילים עצמן. אני הרגשתי שיש ביננו הבנה חושית, סרעפתית, הבנה מהלב… באותו הלילה, בדרך, הוא סיפר לי שהוא מכיר הרבה מאד אנשים ונשים אך אין לו חברים אמיתיים. אף לא חבר אחד לנשמה, עם כל המשתמע מכך.
הלב התכווץ לי למשמע "קול המיטה "הזה שסיפר לי על חווית ה"לבד" שלו. ואני , ש ה "ה" שלי נדחפה לי מהסרעפת ורצתה להתפרץ מה"הבל" שלי עוד מימי ההכרות הראשונים שלנו, מה היה טבעי לי יותר מאשר להציע לו את עצמי, את הנשמה, ה"ה" שלי ? את חברות הסרעפת שלי? חברות חסרת תנאי כזו שאפשר לבטוח בה בעיניים עצומות, חברות שהיא "שקט" לרעש החיים? ועדיין לא התכוונתי לזוגיות או משהו "מסוכן" שכזה אלא, למשהו בסיסי וחסר פוזות שכזה, משהו שאיתו אפשר להשאר או שאפשר יהיה לצאת ממנו לכל כיוון שיתאים…."
ואמרת לו את כל זה? שאלתי. "לא אמרתי". מדוע? איך הוא אמור היה להבין? הרי את אמרת שהוא קשה בלתת אמון, אדם כזה, יכול היה להבין לבד את ה-כוונה שלך?
"לא אמרתי כי אני שפנפן מפוחד, גם אני". (להבדיל משפנפנה) "כי גם לי יש עכבות אפורות, כי אני פוחדת להפגע, כי לא היה לי ברור מה הוא רוצה ממני באמת…כי נבהלתי מהפער שנוצר בין הפעמים בהם היה איתי כל כך אינטימי וחם, לפעמים בהם נעלם מהשטח ... לא אמרתי כי השריטה שלי צורחת ושולפת ציפרניים שחורות כשאנשים נעלמים לי פתאום"…אז האזניים הוורודות שלי מתקפלות ואני הופכת לשוקי השפן, (ב"ש") אני מעיזה אך לא עד הסוף וכשמעיזים רק עד האמצע, חיים באשליה שהדחיה פחות כואבת ובבטחון ש...לא מגיעים לכלום. כן, אני יודעת שזה דפוק אבל ככה אנחנו בני ה 50 שכבר בישלו ואכלו כמה מרקים שהחמיצו ולא בגלל החומץ הבלסמי…בכיתה ו' בכלל לא מכירים עדיין את הטעם הבלסמי הזה…….בכיתה ו' הכל סוכרררר.
ומה עכשיו? שאלתי? איך הקשר?
"אין קשר" אמרה. מאוחר יותר הבנתי שקיימת האפשרות שהוא דווקא כן הבין אך לא היה מוכן לוותר על חוסר האמון שלו. על "לשמור על עצמו" ושלי אין דרך ואין מנדט לשנות זאת.
משהו בפרוייקט המשותף התפקשש וכשיש כל כך הרבה חשדנות וזהירות, כל במפר הופך להר או למחסום וכל ירידה קלה בדרך הופכת למדרון תלול. לו היינו בכיתה ו' בלי כל החמוץ הזה, אולי היינו מנסים לעבור את הבמפר או הירידה לאט או שהיינו עוקפים אותם ומוצאים לנו את המסלול הנכון. בגילאים שלנו - אנחנו עושים "אחורה פנה, קדימה צעד" בקלות ובמהירות פושעת ואומרים....אייי...תאונה! אז אני מרגישה אותו. כפי שאת יודעת , כשיש רגש שם בקישקע…כל רגש, הוא לא באמת נעלם. מקסימום דוחפים אותו עמוק יותר , מתחת ל"ה" כדי שלא יפריע.
אז אני מרגישה אותו...נו אז מה? דחפתי גם אני...מתחת לתחת של ה"ה"…שלא ינסה אפילו לעלות בחזרה...והיום? אין כלום. סליחה…יש עוד משהו. אני יודעת שזה היה פיספוס קולוסאלי. עד כאן הסיפור. בגילאי ה 50 , יחסים , כל סוג של יחסים, יכולים להתברר כעניין מסובך, או פשוט. הסיבות הן רבות ואת רובן אפשר להכניס לאותו מקום: "הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו"-זהירות, הנה במפר…הוא בטח יהרוס לי את הגלגלים….או לחילופין...הנה במפר, אני מאיטה ועוברת..לא יקרה שום דבר חמור. אז מה אתם אומרים: האם אפשר לחזור ולהתנהל כמו בכתה ו' ? לחזור ולחיות את החיים במקום לספר אותם לעצמינו? האם יתכן שאנחנו מפספסים דה פקטו , יחסי חברות נהדרים רק בגלל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו?האם "חברות" בגיל מבוגר היא עניין כה מפחיד? ומה בעניין האמון בבני האדם…האם מסוכן לתת אמון או פשוט? ואם מסוכן, מדוע? מה כבר יכול לקרות באמת אם נתאכזב? איפה הסיכון הגדול?
האם הרגשת ה"לבד" שלנו היא המחיר שאנו משלמים על חוסר האימון בבני אדם או האם זה הפוך?
האם אפשר באמת להשמר ולהמנע מאכזבות ופגיעות? מישהו מבין למה אני מתכוונת באמרי "חברות סרעפת"?
יש לי עוד המון שאלות בנושא אך אני מרגישה כמו איזו קארי בראדשו שיושבת בליל הסדר, עם המחשב שלה מול סועדים מרוצים, ובמקום לשיר איתם איזה חד גדיא מלא ב"ח", היא מציפה אותם בקושיות על שטויות...(הרבה "ש") וחוץ מזוג רגליים מדהימות שלה יש ולי אין, זה נשמע כמעט אותו הדבר. השיר "בדרך הבייתה" - מילים לחן וביצוע : ישראל ברייט. כדאי לקום ולעכס אותו. |