| סָפִּיר וְאִמָא. יוֹם אֶחָד סָפִּיר אָמְרָה לְאִמָא."אִמָא בּוֹאִי נֶאְפֶה לְיוֹם הֻלַדְתֵּךְ עוּגָה!"וְאִמָא שֶׁאֶת סָפִּיר אַהֲבָה, לָה מִיָד נֶעֱנְתָה, קָנְתָּה אִמָא אֶת הַמִצְרָכִים, שָׂמָה עַל הַשֻׁלְחָן וְאֶל הַשְׁכֵנָה לְרֶגַע, הִיא יָצְאָה, וְסָפִּיר הַקְטָנָה עַל הַכִּסֵא עָלְתָּה. אֶת הַבֵּיצִים שָׁבְרָה אֶל תוֹךְ הַקְעָרָה.אֶת הַשֶׁמֶּן הִיא יָצְקָּה, אֵת הַסֻּכָּר הִיא פִּזְרָה,וְהוֹסִיפָה גָם מַיִם, אַך אָבוֹי... הַקֶּמַח עַל הַשֻׁלְחָן נִשְׁפַּךְ,וְהַכֹּל מִסָּבִיב הָפַךְ לְלָבָן.אֶל הַמִּטְבַּח נִכְנְסָה אִמָא.וְאֶת סָפִּיר הִיא לֹא הִכִּיָרָה.אָז שַׁאְלָה "מָה קָרָה פֹּה?עַל מָה הַמְהוּמָה פֹּה? מָה הַבַּלָגָן?!" וְסַפִּיר הַקְטָנָה בְּעֵנֶיהָ הַשְׁחֹרוֹת מַבִּיטָה אֵל אִמָא. רַק רָצִיתִי בִּשְׁבִילֵךְ אִמָא אֲהוּבָה. לְהַכִין לָךְ הַפְתָעָה ... |