שעת לילה קרה ומאוחרת. בימים טרופים שכאלה אין כבר נפש חיה בין החולות שסביב. אפילו מטוסים אינם נוחתים או ממריאים בשדה דב הסמוך. אף מכונית אינה עוברת בכביש הארוך והצר, המחבר בין רחוב אשכול ובין מלון מנדרין. נראה כי כולם בבתיהם, יושבים וצופים במהדורות החדשות או בסרטים משעשעים, מחכים לצפירה הבאה.

והנה דמות פוסעת חרש לאורך הכביש. ממוצעת קומה ורזה, עטופה במעיל עור חום ועוטה קפוצ`ון לראשה. היא עוברת את מאות המטרים הבודדים המפרידים בין הצמת לבין עיקול הכביש, ואז חוצה אותו ומתקרבת אל האישה היחידה העומדת- ניצבת שם. אישה גבוהה, שיערה צבוע לבלונד, עיניה מוגנות במשקפי שמש כהות. ראשה מכוסה מטפחת צבעונית והיא לובשת מעיל גשם אפור וארוך, חגורתו פתוחה וחושף תחתיו חצאית שחורה המכסה עד מתחת לברכיה, וחולצת בטן ורודה, עד הטבור, עם עגיל מתגרה בתוכו. על כתפה הימנית שתי רצועות. האחת של תיק עור שחור וקטן והאחרת מחוברת לקופסת הקרטון בה נמצאת המסכה.

  הדמות מתקרבת, נעמדת מולה, ואילו זו מסיטה את משקפי השמש שלה כלפי מטה ובוחנת את הבחור השחום המביט בה בחזרה בעיניים ירוקות, מלאות תשוקה.

 "הי. כבר כל כך הרבה זמן שלא ראינו אותך פה." היא אומרת- לוחשת לו. "ואני חשבתי שכבר שכחת ממני."הוא מחייך ומשפיל במעט את ראשו.

 "לא, לא שכחתי ממך," הוא משיב. "תאמיני לי שלא שכחתי."

"אז לאיפה נעלמת?"  "קצת קשה להגיע, עכשיו שיש מלחמה. אצלנו כל הזמן יש עוצר. בקושי הצלחתי לעבור את המחסומים של הצבא. כמעט ותפסו אותי."  "רגע, אתה רוצה להגיד לי שהסתכנת ובאת לפה במיוחד בשבילי?"  היא שואלת, חיוך מהול באושר מופיע על פניה. הבחור מהנהן בראשו ושוב משפיל את מבטו.  "אז מה שלומך?" היא שואלת ומתקרבת אליו מעט. "ככה-ככה, את יודעת. אין עבודה ואין אוכל והצבא כל הזמן מזיי... דופק אותנו…  ואיך אצלך?" "בד-יוק, אבל בדיוק אותו הדבר. רק שאצלי, אתה יודע, זה לא רק הצבא." היא אומרת, והוא שוב מחייך, מרים אליה את ראשו, ואז היא מסירה את משקפיה, מפילה על הארץ את התיק ואת הקופסה ונצמדת אליו לנשיקה ארוכה ולוהטת, נותנת לשדיה לנוח על חזהו בקולות נשימה עמוקים. היא מניחה את ידיה על הצד האחורי של מכנסי הג`ינס שלו והוא  מחזיר אחריה ומלטף בעדינות את ישבנה המעוגל. לאחר כמה שניות הוא מעביר את ידו המשאלית אל עבר האגן הקדמי.  היא מתנתקת ממנו לרגע ומביטה עליו בחיוך.  "מה קרה? חשבת לרגע שזה כבר לא שם?"  הוא מגחך מעט ומרכין את ראשו בפעם השלישית. היא צוחקת ומסיטה את ראשה לאחור.  "אמרתי לך כבר שאתה כזה ביישן?"

הוא מניד בראשו לחיוב. "אל תדאג," היא שוב ספק אומרת ספק לוחשת. "ברור שהשארתי אותו. אני יודעת הרי שבשביל זה באת. בשביל זה כולכם באים." "לא נכון," הוא משיב, כאילו בתרעומת. "לא באתי בשביל זה...באתי בשבילך."  והיא שוב מסיטה את ראשה לאחור ופורצת בצחוק, ואז נשכבת על החול הרך ולוקחת אותו אחריה. 

"את יודעת, בכפר שלי הם חושבים בטח שאני נפגש עכשיו עם חבר`ה מהחמאס, או מאז-א-דין אל- קסאם, או משהו כזה. בחיים שלי לא נפגשתי עם מישהו מהחמאס, לדבר על פעולות, אבל זה עוזר לי שהם חושבים ככה. כי אם בכפר שלי היו יודעים שאני בא אלייך, אז היו תופסים אותי, כמה מהצעירים אצלנו, גוררים אותי לחורשה על הגבעה ליד, דופקים לי מכות רצח עם מוטות ואבנים ובסוף שאוויד, זה הבחור הכי חזק אצלנו, היה תופס אותי בגרון ושוחט אותי עם הסכין שלו."

"בגלל שאני יהודיה, בגלל שאני זונה, או בגלל שאני קוקסינלית?"

"האמת? בעיקר בגלל...הדבר השלישי שאמרת. הם בעצמם היו הולכים לזונות יהודיות כשלא היה עוצר...אבל זה שמישהו מהכפר שלהם או מהמשפחה הולך למישהי שהיא חצי...את יודעת...חצי- חצי...אז בשבילהם זה איבן מאות`...בן מוות.

"שניהם שוכבים כעת עירומים על החול, ראשה מונח על כתפו. שניהם מביטים אל הלילה השחור והמעונן למחצה שמעליהם. שניהם נותנים לרוח הים החרישית לעטוף אותם, ללטף את גופם הלאה. הם שוכבים צמודים זה אל זה, מחובקים, מנסים להתחמם זה בגופו של זה.

"אבל אתה יודע הרי שאני לא דבר כזה, `חצי- חצי`. אתה יודע שאני אישה."

"כן. אני יודע. אבל מה אני יודע זה לא משנה בכלל את מה שהם חושבים. את מבינה?" היא מהנהנת לעצמה ונאנחת. הוא מלטף את כתפיה הרחבות ובולע את רוקו. "תגידי...יש לך, את יודעת...חבר?

"היא מסובבת את ראשה אליו, מחייכת לעצמה. "לא. היום כבר לא. פעם היה לי."

"הא. אתם...אתם נפרדתם?"

"לא. פשוט סתם נהרג. היה חייל..." הוא שוב בולע את רוקו. "אני...אני מצטער לשמוע זה."  "תודה," היא אומרת, שוב מחייכת לעצמה. "אתה יודע שבכלל לא הייתי בהלוויה שלו. תמיד הוא היה אומר לי, כאילו בצחוק, שאם יקרה לו משהו אז שאני לא אגיע להלוויה, כי אז יצטרכו לקבור גם את ההורים שלו יחד אתו. אבל אני הבנתי שבעצם הוא מתכוון לזה גם באמת. ואז, כשזה קרה, פשוט נשארתי בבית." "מה, ואף פעם לא היית בקבר שלו?" "נסעתי פעם אחת, ולקח לי שלוש שעות ,בשיא החום, עד שהגעתי ומצאתי את החלקה הנכונה, אבל כשסוף סוף התקרבתי ראיתי שם מישהי מבוגרת, אולי אימא שלו או אפילו הסבתא, יושבת ליד האבן ובוכה ככה לעצמה. אני זוכרת שרציתי להתקרב אל האישה הזו, לחבק אותה קצת, לספר לה מי הוא היה בשבילי. מאוד רציתי. אבל בסוף הסתובבתי במקום וחזרתי כמו שבאתי. שלוש שעות לקח לי עד שהגעתי ובסוף ויתרתי מלראות אותו."

היא שוב נאנחת ומסתובבת אליו. "נו, אתה רוצה עוד פעם?" היא שואלת ומחייכת. "אני, אין לי מספיק כסף לעוד פעם." "נו, אתה יודע שמה שיש לך זה מספיק לי. גם ככה אין עכשיו עוד קליינטים. כולם בבית, עם האישה והילדים, מול הסי-אן-אן, מחכים לשים את הטקסטורה המכוערת הזו על הפרצופים שלהם. אז זה לא ככה שאם אני אהיה אתך שוב פעם אז אני אפסיד מישהו חשוב אחר, נכון?"  היא מקרבת את ראשה אליו, מחלה ללטף את איברו הרפוי. "וחוץ מזה, לא רק היוסוף שלך הוא היחיד שבא לו ליהנות הלילה."הוא פורץ בצחוק והיא נצמדת אליו בחוזקה, נועצת את ציפורניה הארוכות בגבו ואת רגליה, הארוכות לא פחות, שולחת לחבוק את אגנו. וכך היא מתיישבת מעליו, מצמידה את ידיו לחול הרך, צוחקת בהנאה ומסיטה את ראשה לאחור, כמו בהתחלה.  "תראה!" היא צוחקת וקוראת בקול "תראה את רידינג! הארובה הזו נראית כמו זין ענק וצבעוני, מלא אורות מהבהבים, זקור אל-על אל השמיים, פולט עשן מרוב תשוקה וחרמנות." והיא צועקת בעצמה אל השמיים, ואז מתפוצצת מצחוק אל תוך הכתף שלו, והוא מצליח לשחרר את ידיו מאחיזתה, להסתובב מעליה, וכך שניהם נאבקים זה בזה, מתגוששים על החול החם וצוחקים בקולי קולות. הוא מנשק בעדינות את עור גוה החמים, היא מצמידה את ידיה אל ישבנו. הוא נצמד אליה בשקט ובעדינות והיא מרימה את ראשה אל מעל לחול, עוצמת עיניה ונאנקת חרישית. 

אור מסנוור של פנסי מכונית מוטל עליהם, מתוך החשיכה, אליו מלווה רעש חזק של מנוע. שניהם מתרוממים במהירות, מבוהלים והמומים, עיניהם מצומצמות מפני האור המסמא. היא מייד מסתובבת ושניהם מתחילים לגשש במהירות אחר בגדיהם.  מתוך הרכב נשמעות מחיאות כפיים ויללות קולניות. מישהו צועק לאחר- "אמרתי לך לעזוב את הסטארטר, נכון!? ינעל רבאק..." "נו, אז מה קרה, אז הם גילו אותנו. תמשיכו, תמשיכו. אל תשימו לב שאנחנו פה. נו, תמשיכו…"
אבל שניהם כבר לבושים.  "תעזבו אותנו!"  היא צועקת אל האנשים שברכב. "תלכו מכאן בבקשה!"        "נו, בחייאת רבאק! תמשיכו. כבר התחלת לזיין אותה מאחורה, כמו שצריך. סוף סוף יש פה עניינים מתחממים. מקודם שבאנו, שעה שכבתם שם וזיינתם את השכל. כבר התחלנו להירדם מרוב שעמום. אפילו לא הבנו שאת זונה עד שראינו פה ליד את מה שאת לובשת. חשבנו שסתם ברחתם מהבית ובאתם לפה להתחרמן."

"ועכשיו אני מבקשת מכם בצורה הכי יפה שאפשר, לעזוב בבקשה." "למה, מה תעשי לנו אם לא?"            "אני אקרא למשטרה." ושוב הם פורצים בצחוקם הקולני. "וואלה, הנרקומנית הזאתי תקרא למשטרה." "מצטערת, אבל אני בחיים שלי לא השתמשתי בסמים."  

   "אז בשביל מה את זונה?" היא עוצרת בעצמה, מהססת מה להשיב. אין הרי שום סיכוי שבעולם שהיא תספר להם על הניתוח.

 "היא זונה למה אין לה כסף לילדים שלה. הבעל שלה בכלא." נשמע לפתע קול חרישי לידה. היא מביטה אליו מופתעת.    "וואלה,וואלה,וואלה...זה ערבי...זה ערבי!"  "כוס- אמ-אמק, יש פה ערבי. צאו, צאו, צאו מהאוטו!"    דלתות הרכב נפתחות במהירות ונטרקות בחזרה. שלוש דמויות אפילות יוצאות ומתקרבות אל השניים. הוא מביט אליהן, מתקרבות אליו במהירות. היא מביטה בו. שלושתן שחומות כמוהו ולרגע נדמות בעיניו כחבריו מן הכפר. לרגע נדמה לו כי הוא מצוי בחורשה האפילה, והנה שאוויד האיום והנורא, מגיע בכדי לשחוט אותו. הוא נרעד.

 עכשיו הם מקיפים אותו. הגדול בין שלושתם, שקרא להם לצאת מן הרכב, נעמד מולו ומביט בו במבט שונא ומאיים.  "מה אתה עושה פה, אה? יאללה, לך, לך תחזור ליפו, כוס אמק. מה קרה, אתה מזיין זונות ואחר כך בא לזיין את הבנות שלנו, להדביק אותם באיידס? מה אתה חושב, אני לא יודע איך אתם באים כל שישי לילדות מתל אביב שיוצאות למועדונים, מדברים אליהן ככה חלק-חלק, כמו נחשים ואלה, השרמוטות האלה, אחר כך מייד באות אחריכם. לא הספיק לכם מה שעשינו לכם באבולעפיה ובאווזי...אתה רוצה אולי לקבל גם טיפול אישי ממני?" אבל הוא נשאר, נטוע במקומו, נטוע בחול.  "בונ`ה, זה לא מיפו זה," אומר אחד מהשניים האחרים. "סת`כל עליו, איך הוא לבוש. אלה מיפו תמיד לבושים יפה. זה מהשטחים זה."נשימתו נרעדת. הגדול מחזיר אליו את מבטו ובוחן אותו כעת. "תגידו, את מי בדיוק אתם חושבים שאתם מפחידים עם כל הנאומים האלה שלכם, הא?"  היא מתקרבת לפתע אל הגדול. "כל הזמן שומעים אתכם, פה גדול, פקה-פקה, לזיין את הערבים, לזיין את הערבים. אבל כשאתם עובדים איתם בשוק אתם יודעים שהם הכי טובים שיכול להיות, שבלעדיהם כל יום חצי סחורה הייתה נשארת ונרקבת.

"הגדול מביט כעת לכיוונה. עכשיו תורה להיבחן במבטו המאיים. "יא חתיכת זונה. מה את פותחת ת`פה שלך, יא שרמוטה? תראי, רק ערבים באים אלייך. בטח יש לך כל כך הרבה כינים בכוס שאת," ולפתע הוא משתתק, בוחן אותה שוב, הפעם מקרוב יותר. הלילה החשוך מפריע לו להבחין בדיוק בפרטים. הוא מצמצם את עיניו, מביט בתווי פניה, בוחן את כתפיה הרחבות, ואז מוריד את עיניו לעבר אגנה. השמלה מפריעה לו לאתר את מה שהוא מחפש, ואז הוא מתקרב, מושיט את ידו ואוחז במפשעתה. "ואללה, אנ`לא מאמין! זה קוקסינל זה!" הוא צועק אל החברים שלו ואז צועק שוב בכעס, מביט בה בהפתעה גמורה לנוכח מכת הסטירה המצלצלת. היא מביטה בו. "זו הפעם האחרונה שאתה נוגע לי שם בלי הרשות שלי." היא אומרת לו בקול שקט ותקיף. כעת יורק מבטו דם ואש ותימרות עשן, ומבלי לחכות הרבה הוא מנחית על לסתה מכת אגרוף איומה, המסובבת את פניה ואת כל גופה, והיא נופלת, נאנקת, על החול.הוא נעמד מעליה. "גם שרמוטה נרקומנית, גם קוקסינל מקבל בתחת, וגם מזדיינת עם ערבים. טפו," הוא יורק עליה בשאט נפש, אבל אז, בדיוק אז, הוא מרגיש משהו נתלה עליו מאחור, בחוזקה, זרוע, לא חזקה במיוחד, מקיפה את גרונו. השניים האחרים קופצים ממקומם ומנתקים את הרזה, לבוש הקפוצ`ון, מגבו של חברם, אוחזים בו בשתי זרועותיו. הגדול מסתובב, שוב המום ומופתע, שוב במבט של חיית טרף. הבחור הרזה מנסה להיאבק בהם, להשתחרר מאחיזתם, אך ללא הצלחה. "קחו אותו שם, מאחורי השיחים, שלא יראו אותנו מהכביש." הוא מורה לשני חבריו ואלה עושים כן. הגדול בא אחריהם ושם, מאחורי שיחי החולות הסבוכים הוא נעמד מול הבחור השחום, הלא גבוה, הרזה הזה.

מביט בעיניו היפות, הירוקות.

רעש תופי מלחמה ממלא את שמי העיר האפלים, את שמי החולות הבודדים. מנגינת אישה שקולה נושא תפילה חודרת אל השמיים האלה, ממלאת אותם בקולה החרישי והמסתלסל.