בפוסט הקודם הבאנו דוגמה מתחום החינוך ל"ביות" של מהפיכה טכנולוגית: השימוש במחשב איננו אפקטיבי במערכת החינוך, כיוון שאנשי החינוך משתמשים במחשב כדי להשיג תכליות ישנות. למשל – השימוש במחשב כתחליף ללוח וגיר.

השבוע נדגים את התופעה הזו מהתחום הצבאי, המלא למכביר בדוגמאות כאלה – במהפכה שכפתה המצאת הטנק על הממסד הצבאי ובנסיונות שלו "ל"ביית" אותה.

לפני כן ראוי להבהיר:

לא כל מהפכה טכנולוגית מחייבת שינוי מהותי של מבנה הארגון וסדרי העבודה שלו. על כן, לא כל שינוי טכנולוגי יוצר התנגדות.

כאשר השינוי הוא "מהמעלה הראשונה", ואין שוני בהנחות היסוד השולטות במערכת ובמבנה שלה, אין גם התנגדות משמעותית לשינוי, כי הוא לא מחייב חלוקה מחודשת של העוצמה הארגונית. כך לדוגמה, המצאת המצלמה הדיגיטלית רק הקלה את עבודתם של העוסקים בצילום במסגרת עבודתם, ואפשרה להם להכניס את התמונות, ללא תהליך הפיתוח, לתוך המחשבים שעימם עבדו ממילא. שינוי כזה תמיד יתקבל בברכה על ידי רבים מאנשי הארגון (למעט השמרנים שונאי השינוי באשר הוא שינוי...). שהרי, מי יפסיד ממנו?

הבעיה מתחילה כאשר השינוי הוא "מהמעלה השנייה". כלומר, הוא מחייב לנסח מחדש את המסגרת של המערכת ואת דרכי העבודה שלה: אז, כבר לא מדובר רק בהתנגדות לשינוי. מדובר במאבק על טריטוריות ועל חלוקת העוצמה בארגון. אז תצוץ ההתנגדות האמיתית לשינוי במלוא עוזה, ש"ביות" השינוי הוא רק אחד מהגילויים שלה. כזו היא הדוגמה שנביא היום:

הטנק הומצא בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כדי לפרוץ את המבוי הסתום של לוחמת החפירות. בנוסף לכוח האש והמיגון שלו, הייתה הניידות אחת מתכונותיו החשובות ביותר (יכולתו לנוע במהירות של 30-20 מילין לשעה) (דייטון, 1986, עמ' 112-111). המצאת הטנק היתה רחוקה להיות "עוד מאותו דבר". היא היתה מהפכה דרמטית ב"כללי המשחק הצבאי". מרגע שהומצא הטנק השתנו חוקי המשחק לחלוטין, וכשמשתנים חוקי המשחק מתחילה המלחמה על העוצמה הארגונית.

ראוי לזכור, כי חילות הרגלים והתותחנים היו "מלכי הקרב" במלחמת העולם הראשונה. מהחילות הללו יצאו המצביאים ולשם זרמו התקציבים. הגוף החדש, אם יתפתח במסגרות נפרדות (חיל שריון) ובעיקר אם יצליח, ייצור חלוקת מעמדות וחלוקת תקציבים שונות לחלוטין...

על כן, לא היה מנוס בצבאות הוותיקים מהיווצרות אופוזיציה חזקה ורועשת לחיל החדש. אין גם פלא, שהחיל שהמעיט יותר מכולם בערכו של הטנק בקרב היה חיל הרגלים. גם התותחנים עמלו קשה להפיץ את התזה, לפיה ניידות הטנקים אינה רלוונטית, שכן, הם יהיו לא אפקטיביים אם יצאו מחוץ לטווח התותחים. דעה זו, שמטרותיה ברורות, נקלטה היטב בפיקוד הצבאות ותוצאותיה היו הרות שואה. היא הייתה גורם עיקרי לשאננות הצרפתית לגבי מהירות ההתקדמות של הפלישה הגרמנית ב- 1940 ולתבוסתה של צרפת.

ההתנגדות לא הונעה רק מהיבטים ארגוניים כלליים, אלא, ואולי בעיקר, משיקולים אישיים ואף רגשיים:

"קצינים בכירים רבים שחשו נאמנות ונוסטלגיה לרגימנטים ההדורים שלהם הקדישו את נעוריהם, לא התלהבו מן הרעיון של קבוצת פקודות בדיוויזיה – או אפילו בקורפוס – שבה יינתנו הפקודות בידי טנקיסט שסרבלו מוכתם בשמן. אנשי "המשמר הוותיק" העדיפו לפזר את הטנקים ברחבי הצבא לתפקידי סיוע. כך ייקשה על איש שריון בדומה לכל מומחה לדבר אחר, לפקד על דיוויזיה"

(דייטון, 1986, ע' 113)

בגלל האופוזיציה הזו נותר הטנק בצבאות רבים לא יותר מכלי סיוע לכוחות הרגלים, תוך התעלמות מהיתרונות המשמעותיים ביותר שלו.  

מי תמך בגוף החדש בתוך הצבאות? אלה שלא היה להם מה להפסיד. הפרשים, שמכונת הירייה הפכה אותם לכמעט לא רלוונטיים בקרב בתנאי אירופה המערבית, חיפשו להם תחליף שיחזיר את הרלוונטיות שלהם. "סוס המתכת" החדש סיפק להם תחליף נאות ואף יותר מכך...

איזה צבאות תמכו בשינוי המהפכני? צבא מהפכני כמו הצבא הגרמני, שהאליטות שלו זועזעו במלחמת העולם הראשונה והבינו את חלקו של הטנק בתבוסתם, ושחיבלו תחבולות איך לנצח במבחן הבא, ראה בטנק את אמצעי. מצביאי בעלות הברית השמיצו אמנם את יכולות הטנק, אולם הבינו די, על מנת לכלול בחוזה הכניעה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה ("חוזה ורסאי") איסור לבנות טנקים בגרמניה (שם, ע' 123). האיסור הזה לבדו היה תמריץ מספיק עבור הגרמנים לבסס את תיאורית הפעלת הכוח הצבאי שלהם (ה"בליצקריג") על הטנק ועל אמצעי מהפכני נוסף – המטוס.

לכן, בעוד שנביאי הכלי החדש בבריטניה ובצרפת דוכאו – גנרל ג' פ' צ' פולר נדחק ממשרת היועץ לראש המטה הקיסרי, ותוצאות התמרונים ב- 1934 חובלו (כך ממש...) על מנת להוציא שם רע לכוח המשוריין המאולתר שהשתתף בהם; ונעשה הכל על מנת לגרום להוגה הדעות הצבאי החשוב, בזיל ה' לידל הארט, לפרוש מן הצבא –הגרמנים אימצו בגלוי את תורתו של לידל הארט (דייטון, 1986, עמ' 114; ואלך, 1989, עמ' 9-8) וטיפחו את מומחי השריון שבקרבם. הם אפשרו מצב נדיר, לפיו זה שהשפיע על תכנון הטנק ומדריך את המשתמשים בו – גנרל היינץ גודריאן – עוזר בתכנון המתקפה ואף מוליך את כוחותיו לקרב (שם, ע' 116).

הגרמנים אימצו חידוש מהפכני לא פחות מן הטנק עצמו – את תיאורית ההפעלה שלו. את הדרך לעשות שימוש בפריצת הדרך הטכנולוגית, על מנת להיות אדוני שדה הקרב.

ראוי לציין כי הטנקים שעמדו לרשותם ערב מלחמת העולם השנייה היו נחותים מבחינה טכנית, הן מהטנקים הצרפתים והן מה- T-34 הרוסי. מה שניתח את הקרב על אירופה המערבית ב- 1940 והביא את הגרמנים לפאתי מוסקבה ב- 1942 לא היתה עליונותם הטכנולוגית, אלא עליונות תורת ההפעלה של אותה המצאה טכנולוגית.

אילו הקימו הצרפתים והבריטים את דיוויזיות השריון שלהם כראוי, לפי תורת הלחימה שהגה לידל הארט והפעילו אותן על פי תורת לחימה הרותמת באפקטיביות את אותו שינוי למטרת המלחמה, היו פני מלחמת העולם השנייה שונות תכלית שינוי...

(ואלך, 1989, ע' 9).

מקורות

דייטון לן (1986), מלחמת בזק – מעליית היטלר עד נפילת דנקירק, תל אביב: משרד הביטחון.

ואלך יהודה (1989), הקדמה, אצל: לידל הארט בזיל ה', מחשבות על המלחמה, תל אביב: מערכות.