נשברתי

TheMarker Cafeנירה איכפת לימה דעתכם?נשברתי

מה דעתכם?

פוסטים פופולאריים

כדאי ללדת ילדים?
7/6/10 | 504 צפיות
נאוה לומדת לכתוב
26/3/10 | 517 צפיות
אושר
5/2/10 | 506 צפיות
נשברתי
24/1/10 | 547 צפיות
אסור לאבד את התקוה - עובדה
19/7/10 | 355 צפיות
עוד על דיכאון
21/6/10 | 481 צפיות

פוסטים אחרונים

נשברתי

לצפייה במסך מלא

נשברתי

‎1

חברה וקהילה

1 תגובות יום ראשון, 24/1/10, 18:43

האם אתם לא מגיבים כי זה לא מדבר אליכם? – אלי זה מדבר, כי שתי הבעיות האלו קרו לי אישית,ולמדתי, שהרבה נושאים נראים לנו תאורטיים, רחוקים ולא מעניינים עד שזה קורה לנו. כמו נכים, שראיתי עם קביים וכסאות גלגלים וחשבתי "מסכנים" והמשכתי ללכת לענייני – עד שהחלקתי בזמן טיול באיים הקנאריים, שברתי קרסול ואסרו עלי לדרוך על הרגל יותר מחודשיים, ורק אז הבנתי באמת מה זה אומר להיות נכה. החלטתי לא להיתפנק ולא לבקש מטפלת מהביטוח הלאומי, אלא לאתגר את עצמי, ולחפש דרכים כיצד לתפקד לבד. ואין לכם מושג איזו הרגשה נפלאה של סיפוק אדיר הייתה לי כשהצלחתי (כתבתי על כך בספרי האחרון "נשברתי"). לשירותים זחלתי על הריצפה ואח"כ התרוממתי בכוח שרירי הזרועות, אבל איך מתרחצים עם רגל אחת באויר בלי ליפול? ולקח לי שבוע עד שמצאתי דרך לפתוח את המקרר כשאני בכסא הגלגלים. נסו, חישבו, ותראו עד כמה זה פרובלמטי. ואיך מכינים כוס קפה עם קביים בשתי הידיים + רגל אחת באויר בלי ליפול?

כשאני מתנדבת עם אנשים מוגבלים, אני ניתקלת במצבים לא מוכרים, בהם אנשים צריכים לתפקד למרות הכל או לקבל החלטות, שמי שלא נמצא במצבים כאלה מתקשה להבין. וכתבתי סיפור המבוסס על מיקרה אמיתי, של אדם אמיתי, שאשתו חלתה באלצהיימר והוא מתלבט קשות (תקראו את הסיפור ותבינו מה הבעיה שלו), ואשמח, ואודה מאד, אם תנסו להיכנס לנעליים שלו, תגיבו על הסיפור ותייעצו לי מה לייעץ לו.

בחירה חופשית ציפורה מורידה עיניה לריצפה, תופסת בשתי ידיה את מסעד הכורסא, מרימה מעט את ישבנה – ונופלת חזרה, מרימה זוג עיניים אומללות "אני אגש להביא את הסוכריות" אני מציעה וכבר מתרוממת מהספה"בשום אופן לא" פוסק משה "שתתאמץ קצת, זה לא יזיק לה" עיניים למטה, הרמת ישבן וירידה לישיבה, ושוב. שנינו צופים בה, ושוב. והנה היא מצליחה להתרומם לעמידה. עוזבת לאיטה את מסעד הכורסא, מתנודדת כעלה נידף במשקל עודף, והנה צעד, ועוד אחד, ועוד אחד סביב הכורסא לכיוון המטבח ולבי כואב עליה"את יודעת על מה ויתרתי בגללה? בשבילה?" לוחש לי משה, מקרב גופו אל שלי,"בגיל 20, מיד בסיום השירות הצבאי, מצאתי מישרה הדורשת לחיות בחו"ל" הוא לוחשועיניו מתחננות לעיני המוסבות ימינה אל עיניו "ההורים היו נגד, אבל שום תחינה או הסבר או דרישה לא עזרו להם" אני מסבה גופי לעברו, מטיבה ישיבתי, מנסה לא לחשוב על ציפורה ולא לכעוס עליו "עד גיל 50 הסתובבתי בעולם. איפה לא הייתי, אירופה, אמריקה, מזרח רחוק, אפריקה, יו ניים איט, בכל העולם, סליחה" מחייך "חוץ מרוסיה. הסתבר שיש לי כשרון לעסקים וקומוניקציה טובה עם אנשים והצלחתי מאד. נהניתי מכל רגע, עשיתי המון כסף, וכמובן שהיו לי המון חברות...""כמו מלח, בכל נמל" אני מפסיקה אותו ומביטה לשמאלי מצפה לראות את ציפורה חוזרת "תרגעי" הוא דורש "זה יקח לה הרבה זמן, היא נורא איטית" אני סובבת אליו בחוסר שקט, לא מרוצה "הייתי רווק עליז ולא רציתי להתחתן. הסידור של נשים שמחכות לי בכל מקום קסם לי""אולי אני אגש לראות מה קורה לציפורה?" אני מרימה ישבני. לא טוב לי עם הוידוי הלא צפוי."היא בסדר. תקשיבי לי" הוא ממשיך בקול רם יותר "אני רוצה שתקשיבי לי"אני מתיישבת ביתר נוחות ותולה בו עיניים "אחת מהן הייתה מיוחדת. משבדיה. מדהימה. שיקסה אמיתית, שהייתה מוכנה להתגייר בשבילי והתחלתי לחשוב עליה ברצינות...""איך ומתי פגשת את ציפורה?" אני מנסה להחזירו למציאות שלי "מתי התחתנתם?""באחד מהביקורים שלי בארץ, כשהודיעו לי שאמא שלי חולה מאד" הוא מסב עיניו ממני לחלון הצופה לשכונה, ועיניי נמשכות בעקבותיו אל שמי תכלת מעל ענפי העץ הנעים ברוח החיפאית מימין לשמאל כאומרים "לא. לא. לא. לא" לקצב חששותי"את ציפורה פגשתי לראשונה" הוא שוב לוחש "בחדר הקבלה של רופא שיניים. היא ישבה שם לבדה, כסופגניה דשנה מעוררת תיאבון, מעלעלת בעיתון צבעוני. שנינו היינו יחידים בחדר, ואני הייתי חסר סבלנות. נזקקתי לאוזן קשבת, וסתם כך פתחתי שיחה. היא הורידה את העיתון לברכיה והקשיבה בחיוך מתוק. כשהחלה צועדת לעבר דלתו של הרופא, כשקראו בשמה "ציפורה" היא חייכה אלי ואמרה "שלום ותהיו בריאים, אתה ואמא שלך" ומשהו ניעור בי וביקשתי שתמתין לי כשתסיים.כשיצאתי מהרופא היו פניה הדובשניים מורמים לקראתי והיא נאותה להצטרף אלי לשתות משהו בבית-קפה סמוך."אהבה ממבט ראשון" שמחתי אליו, מגניבה מבט לשעון ואחר לכיוון בו נעלמה ציפורה"אל תדאגי לה. היא בסדר. תקשיבי לי" דרש בחדות, וטון קולו לא ערב לי"היא הייתה מספרית וחברמנית, עם סיפור החיים המדהים שכבר שמעת ממנה, ונדלקתי והתחתנו" לגם מכוס התה שעמדה על השולחן לפניו"וזהו?" שאלתי "הפסקת להסתובב בחו"ל?""מה פתאום. אני לא טיפוס שיושב בבית. אין לי סבלנות. וציפורה הבינה. המשכתי ליסוע והשתדלתי לחזור ארצה להפסקות די ארוכות... הבעיה התחילה כשהסתבר לי, במשך השנים, שלא בחרתי טוב. המשכתי להיפגש בחו"ל עם השבדית, שלא התחתנה, והייתה לוקחת חופשות מעבודתה ובאה להיות איתי בכל פעם שהגעתי לאירופה""ובכל זאת נשארת עם ציפורה" אמרתי חדות, מקווה לטוב, מודעת למצבה של ציפורה ולעובדה שאינה יכולה להישאר לבדה"בשלב מסויים החלטתי להתגרש וליסוע אל ההיא, וכבר שלחתי לה אי-מייל על כך, אבל משכתי את הזמן, כי ציפורה לא הייתה במיטבה, וחיכיתי לרגע המתאים לספר לה על החלטתי""מתי זה היה?" שאלתי ודפיקות לבי מואצות "התחרטת?""לא התחרטתי" צעק בעצבנות "אבל את יודעת מה יש לה""כן" לחשתי כואבת "הרי בגלל זה אני כאן""כשציפורה אובחנה סופית כחולת אלצהיימר הייתי צריך להחליט אם להכניס את עצמי לבית-הסוהר. את יודעת שצריך להיות צמודים אליה עד הסוף ואסור לעזוב אותה לבד" חרק קולו"בשבילי, לא לצאת יותר מהבית, מי יודע לכמה שנים, זה כמו פסק-דין נוראי למאסר עולם, ועדיין יכולתי גם לברוח באותו רגע לשבדיה וליהנות מהחיים""ציפורה" נפלטה אנחת רווחה מפי כשנראתה צועדת לעבר הכורסא "את בסדר?" קמתי לקראתה לעזרה"לכי לעשות לנו תה, ותביאי לה גם עוגה" ציווה בגסות"אין צורך" התחננתי "אני לא צמאה ולא רעבה, זה בסדר" פניתי לעברה "בואי, ספרי לי מה שלומך, ואיך מרגיש הנכד בת"א שהיה חולה בשבוע שעבר"ציפורה חייכה לעברי בחום "הוא כבר בסדר, תודה" וכמעט התיישבה"לכי כבר" צעק "אמרתי לך ללכת לעשות תה ולהביא עוגה, ותשימי סוכריה בפה כדי להפסיק להשתעל. זה מעצבן אותי""הבאתי" לחשה וחיוכה נימחק "הנה היא" פתחה כף יד קמוצה להראותו "אני הולכת לעשות תה, ואקח את הסוכריה איתי למטבח" סבה מתנודדת לאחוריה ופסעה לאיטה בשנית לכיוון המטבח"אני אעזור לך" "לא" צרח "אסור לה לשבת כל היום. היא צריכה לזוז ולעשות דברים. כל עוד היא מסוגלת לתפקד קצת. היא חייבת לפחות את המינימום הזה. הרופא אמר. שבי והקשיבי"בזה הוא צדק. כבר ידעתי מספיק על המחלה, כדי להכיר את תופעת הפסיביות המאפיינת את חוליה. את חוסר המוטיבציה והישיבה האינסופית בחוסר-מעשה, ושחשוב לעודד לפעילות.אז התיישבתי, זיעה קרה מתחילה לבצבץ על שפתי העליונה, וקינחתי, חוששת מפני ההמשך"אין לך מושג כמה שאני חסר-מנוחה ועצבני" התחננו אלי עיניו"רואים" אמרתי ולבי יוצא אליו. איזה יאוש, חשבתי "ואיך אתה מסתדר?""את 9 השעות השבועיות של מטפלת מהביטוח הלאומי אני מנצל כדי לצאת לקניות וסידורים, ובשאר הזמן אני משתדל לא לצאת מדעתי" אמר בשקט "אני מבלה הרבה עם אלבומי התמונות שלי ממסעותי בעולם, נזכר, חולם ומפנטז, ומביט דרך קבע על תמונתה של השבדית שלי, שעדיין מחכה לי, ולא יודע מה לעשות"ציפורה חזרה לסלון ובידיה כוס תה ועוגה בצלחת. ניסיתי לקום לקראתה לעזור, אך ידו תפסה בי בחוזקה והושיבתני "היא סתם מפונקת" אמר בקול רם "שתעשה משהו. לא יקרה לה כלום"את שארית המיפגש העברתי בשיחה עם ציפורה, פני אליה, מתעקשת בכוח לא להיענות לרצונו להמשיך לדבר על עצמו ועל לבטיו ביקשתי שתספר לי שוב על נדודיה אחרי ששוחררה מהמחנה, לשמוע שוב על דרכה לישראל ועל עבודתה בחיפה, משווה את דבריה לאלה שסיפרה לי בשבוע שעבר, בודקת עד כמה נפגע זיכרונה ועיניי דומעות על עברה, ההווה שלה והעתיד הצפוי לה. ופתאום מחשבה, שאבוי גם לו, להווה שלו ולמה שעוד צפוי לו, והרטבתי שפתי החרבות בתה המתוק שעשתה לי ציפורה, ואידי התה החם התערבבו בדמעותי על שניהם וכבר לא ידעתי על מי יותר.מה לאמר לו, חשבתי, וכבר אינני מקשיבה לדבריה, שכל הכבוד על נאמנותו והקרבתו ושימשיך לסבול בגבורה, או שאולי יש לעזור דווקא לו לצאת מהמיצר, שהרי לה כבר אין מה לדאוג, שכן בקצב התדרדרות מחלתה ממילא לא תבין בקרוב מה קורה ועם מי, ובעוד איזה זמן, כשכבר לא תזהה אותו וכבר תאושפז ולא תזדקק לו, יהיה מאוחר מדי עבורו לממש את חלומותיו – 5.30 הראו המחוגים על השעון המוצב על הטלויזיה מול הספה, מולי, האוטובוס שלי,וקמתי בכבדות, מרימה תיקי מהרצפה "מצטערת, עלי ללכת, שימרו על עצמכם ונתראה בשבוע הבא""אל תשכחי אותי" קוראת ציפורה מאחורי "ובואי לעיתים קרובות יותר""אני לא יכולה להבטיח, אבל אשתדל" אני סובבת מחייכת דומעת לעברהמשה יוצא איתי לחדר המדרגות ולוחץ על כפתור המעלית, ואני מגמגמת משהו על זה שנמשיך לדבר בפעם הבאה. והנה מגיעה המעלית, הדלת נפתחת, הוא נכנס איתי למעלית ולבי דופק, מה עכשיו? מה עוד? והוא אומר "קבלתי אתמול אי-מייל מהשבדית שלי, שהגיע הזמן לאשפז את ציפורה ולהיפרד ממנה, לארוז ולבוא אליה, ולהיות מאושרים בזמן שעדיין נותר לנו. ואני רוצה לשמוע מה דעתך על זה" אנו יוצאים מהמעלית, יוצאים מדלת הבניין ואני שותקת. מערבולת בתוכי והוא אחרי לכיוון תחנת האוטובוס.מה אומרים?מה הייתי עושה לו הייתי במקומו? שלא נדע מצרותמה הייתי רוצה שבעלי יעשה אם יהיה במקומו? שלא נדע מצרות"אני ממש ובאמת מעריצה את הנאמנות וההקרבה שלך עד עכשיו" אני מצליחה לפלוט"באמת כל הכבוד לך""ואמת שכבר לפני כמה שנים הפסקתי לאהוב את ציפורה" הוא לוחש לצידי "ואילולי האלצהיימר כבר הייתי מתגרש מזמן, ורק בגלל זה..." הוא משתתקאני רואה את האוטובוס מתקרב לתחנה, מוציאה את ה"חודשי חופשי" שלי מהתיק ופולטת בשריקה חרקנית מהירה "אבל אתה חייב גם לדאוג לעצמך" ועולה לאוטובוס. מתיישבת נסערת, מביטה דרך החלון על משה, נטוע במקומו, עינייו האדומות נשואות אלי בתחינה נואשת של מי שמבקש אישור, ועיני מרותקות לעיניו עד שנעלם מאחור. אני דומעת אל החלון שלא יראו, מנסה לחשוב, להחליט בהגיון קר, מי מסכן יותר, מי זקוק יותר, המוליך או המולך, ואינני יודעת.

אני מחכה לכם ביחד איתו – ותודה למפרע

דרג את התוכן: