למיטב ידיעתי, בכל שנה ננטשים עשרות אלפי כלבים ברחבי הארץ.

כמו שכתבתי באחד הפוסטים הקודמים, לפני כמעט חודש אימצתי גורה (מדהימה הורסת) מצער בעלי חיים בתל אביב. קראו לה במקור "ליז" אבל שמה שונה במהרה ל"קוקולה", שם שהיא הגיבה לו מהשניה הראשונה שראיתי אותה שם במכלאת הגורים.

בקיצור, היום, יום שישי בבוקר, טיילנו חברה שלי ואני עם שני הכלבים שלנו בטיילת בתל אביב. לא הייתי בטיילת הזו מאז שעזבתי את תל אביב לטובת ר"ג לפני כמעט שנתיים.

היום, משום מה, החלטנו לחרוג מהמתחמים הרגילים וללכת לאכול בראנצ' על הטיילת.

ישבנו במקום מהמם וידידותי לכלבים שנקרא גורדו, אבל זה לפעם אחרת. אחר כך התקדמנו על הטיילת לכיוון האוטו ופתאום התנפלו עלי בערך שמונה ילדים, בנים למשפחה אחת מורחבת שמנתה כ-15 איש. סבתא, סבא, כנראה שתי אחיות עם בעלים וילדים והתחילו לצעוק "ליז, ליז".

מסתבר שהם אלו שמסרו את הכלבה לצער בעלי חיים. והם בכלל גרים בראשון לציון .

הם התחילו להרים את הכלבה ולהעביר אותה מיד ליד בהתלהבות של ילדים שכנראה התגעגעו אליה. (מה שחיזק אצלי את הדעה שאסור להביא גורים לבית עם ילדים). האמא אמרה שהיא לא הייתה מסוגלת להחזיק אותה כי היא לא מחונכת לצרכים (היא הייתה בת חודשיים כשנמסרה. אני בטוחה שגם הילדים שלה לא היו מחונכים לצרכים בגיל הזה) . בקיצור, לקחתי את קוקולה המפוחדת שלי משם ובעודי מתרחקת מהחבורה הרעשנית פתאום אהבתי אותה כל כך הרבה יותר.

איזה מזל שהיא אצלי. מזל של שתינו.

צירוף מקרים של ראש השנה.