חמישי בבוקר. 20/1/2010. טיול חורף. רטוב וקר, ומעונן, ובהיר, וירוק ופורח, ונקי, ורחב, וחדש, ויפה. הרוח נושבת והגשם לא מפסיק לרדת. אין כמו הנסיעות האלה, הארוכות והאינטימיות, בהן אני תמיד מגיע ל- "סע לאט" של אריק איינשטיין.

צבי אומר שקר לו בראש, תסגור איזה חלון, ואני חושב, שאין שיר, שמתאר כל כך יפה, חברות של כל כך הרבה שנים, שיושבת במכונית ונוסעת לשום מקום, כי מה שחשוב באמת זה לא הדרך, אלא הביחד.    

ארוחת בוקר. חומוס, סלט ירוק, פיתות טריות ועוד סלט אחד, נושך, של עגבניות קצוצות דק. תה צמחים, קפה שחור, חצי בקבוק ברנדי שנפתח בבוקר ובקבוק ראשון של "כנען אדום" מיקב דלתון.   

קשרל מוריד כוסית, מדליק סיגריה ושואל למה אין שום דבר לשתות. adiD מכוון מצלמה. יותי מגלגל עניינים קדימה. אראלה עם ה- "בלוברי" צמוד לאוזן. בראיין מסדר כוסות זכוכית על שולחן.

לילד יש פטור. הוא אבא לארבעה עם שתי תאומות חדשות, והוא במנוחה. הילד נוהג היום את רכב המפקד ובעצירות הוא אוגר כוחות, כמו נהג מבצעי, ונהג המפקד אצלנו, מקבל תנאים, בעיקר מאז שגונןZ קיבל את ההגה לידיים, אבל הפעם הוא איננו.  

טיול שני שהמפקד מאציל סמכויות, משחרר חבל ואפילו נותן לאליקו ואראלה להתערב לו בתכנון הציר. כזה מהפך לא היה לנו, מאז שהילד לקח את הסכין של הבשר, והודיע שמהיום הוא אחראי מנגל, וקיבינימאט, איפה הפחמים פה, ולמה אין כאן מדליק לאש, וחוץ מזה, ירקות זה לא אוכל, ואיפה הבירה.   

חגי ועולה לשידור. אנחנו בהקשבה מלאה -  "תאמין לי, מזל שהמשפחה באו איתי, לא נעים לי כבר. כל טיול אני לא עושה כלום, רק עומד עם הידיים בכיסים ורואה איך כולם עובדים. לא נעים, אפילו האוטו שלי, הוא לא שלי, אלא של הבדואי שמביא לנו שומרים לחברת שמירה, הוא נתן לי אותו, להיום, לטיול, מה אכפת לו, תאמין לי, כמה קילומטרים שהוא עושה על הרכב הזה, הוא לא מרגיש בכלל את הטיול הזה, לא, מה, אלה, הבדואים, תאמין לי, אתה לא יכול עליהם, בכל הצפון יש שומרים שלו, ככה הם יודעים בדיוק איפה ומתי לגנוב, ברור, מה, למה מי גונב אם לא הבדואים, אצלם זה עסק. תראה את אבא של אשתי, ראית איזה יד יש לו בסלט? טוב, צריך מישהו רציני במשפחה, שלא יהיו כולם כמוני, מה נעשה. אפשר לאכול כבר, נהייתי רעב". 

סלט של עגבניות קצוצות דק, בצל, שום, פלפל ירוק חריף, כוסברה, לימון, שמן ירוק, מלח גס ופלפל שחור  

עגבניות. לחתוך הכי דק שיודעים. בצל , אותו דבר. שום, לפרוסות דקות כמה שיותר. העניין זה שהשום יהיה כאן כמו ירק ולא כמו תבלין. פלפל חריף אותו דבר. כוסברה, קצוץ דק. לימון הרבה. שמן ירוק הרבה. מלח גס, פלפל שחור. לערבב טוב.  חצי פיתה טרייה, כף יפה חומוס, כף יפה סלט עגבניות, לקפל, להעמיס. עוד כוסית, ויוצאים לדרך.                          

נחל צבעון. שלוליות ענק, עצי תפוח ואפרסק עירומים, שקדיות שכבר פורחות, מרבדים אין סופיים של ירוק ומים, מים ועוד מים שלא מפסיקים לזרום, להיאסף ולהדהים את העין שלא יודעת להכיל, כמו הקרקע עצמה, את כמויות הגשם הבלתי רגילות שמומטרות משמיים כבר שלושה ימים ברצף.    

נחל ג'יש. הכול פורח, ושוצף, וגועש וזורם. צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות, ויותי אומר שבאמת הגשמים הגיעו מוקדם וכמה שיהיה יותר חם, ככה ההבשלה תתחיל, ואם יבוא עוד גשם הוא ידפוק את הפרי.    

קשרל הבטיח לנו את EB9, החלק התשיעי מטרילוגיית פסי הקול הישראלים שהוא עורך בבית על המחשב שלו, אבל כבר בשיר הראשון אנחנו קולטים שעובדים עלינו. יש לנו בבית את EB9 וכרגיל,  גם הדיסק הזה קופץ. "ככה זה עם צרובים אח שלנו", קשרל אומר, "אין מה לעשות, כל הצרובים קופצים. כל הצרובים קופצים, וכול הערבים בני זונות. יותי, תשתה איתי כוסית?" 

יותי הכי אוהב פוטבול אמריקאי ו- NBA, ואת נבחרת ארגנטינה בכדורגל. ואת מכבי תל אביב כדורגל וכדורסל. ובייסבול. ואת ברצלונה, וריאל מדריד, וגביע האלופות, וטור דה פראנס, ולאנס ארמסטרונג, ומייקל פלפס, ובוץ' ריינולדס, ומיכאל שומאכר, ופורמולה בכלל, ואת רוז'ר פדרר, ואת רפאל נאדל, ואת ז'וליו סזאר כבלם אחורי בנבחרת ברזיל, 1982, רגע לפני שפאולו רוסי השתחרר מהכלא וגנב להם את הגביע, שאפילו הוא, יותי, כחובב ספורט אמיתי, שמחויב רגשית לארגנטינה ולמארדונה, אפילו הוא, לא יכול שלא להסכים ולומר, שזה היה אכזרי וכואב, ולא הוגן כלפי כל אוהבי הכדורגל היפה באשר הם. ברזיל 1982 הייתה באמת נבחרת גדולה. זיקו, אדר, סוקרטס, ז'וליו זסאר, פאלקאו, אין דברים כאלה. וואללה. סרט. סע לאט. סע לאט.                   

קיבוץ חולתה הוא כבר לא קיבוץ, מסביר לנו סימו, שפעם היה חבר קיבוץ, והיום הוא הבעלים של כל ענף הדיג של הקיבוץ, שהוא כבר לא קיבוץ, אלא ישוב קהילתי. "אנחנו כאן שלושה", מסביר סימו, "אני, ושותף שלי, ושם, הבחור הזה שעוזר. זהו. בחורף אנחנו נחים. קיץ ואביב עובדים קשה. שכרנו את כל השטח הזה מהקיבוץ לעשרים שנה. אנחנו, אני והשותף שלי. זהו. רק אנחנו. זה מספיק. והבחור שם, שעוזר. מוכרים לכל מי שרוצה, גם לדגי שאן, אבל גם לסוחרים. ופה, כמו שאתם רואים, פיתחנו את השטח ואנחנו עושים אירועים, אבל לא בחורף, לא עכשיו, זה רק בשבילכם, כי אתם חברים".  

סימו, ושותף שלו, והבחור שעוזר, בנו בבריכות הדגים של חולתה אתר נופש מקסים וירוק שמשקיף אל הנוף שאתם הכי רוצים לראות. יש להם שם תנורי עישון לדגים ולבשר, גריל פחמים שיכול לספק סחורה לקבוצות של עד 200 איש, סלטים מצוינים, חומוס נהדר טחון גס ביד ופלפלים חריפים שמורידים את השתייה פצצות וקשרל מאוד ממליץ לנסות. אם תבקשו יפה הם ישימו לכם בטטות על הגריל והטעם השרוף והמעושן של השורש הכתום והמתוק הזה ילך איתכם עוד הרבה זמן על הלשון. את המושטים הטריים שגדלים אצלם בבריכות הם מגישים איך שאתם רוצים, רק תסגרו איתם בטלפון קודם. יחד עם יין טוב, בירה קרה וקפה לקינוח אפשר לגמור שם עניין ב- 100 ₪ לאדם על אוכל בלי הגבלה עד שמתעלפים, וסימו גמיש ותמיד הולך לקראת הלקוח.   

השמש מתחילה לרדת מהגובה והשמים כבר לא מחייכים. אנחנו בדרך לירדן ההררי כדי לתפוס אותו בשיא, ברגע של כוח שרק מים זורמים יודעים לייצר. בסוף של המסלול, ממש למטה, הירדן עושה לכל הנחלים בית ספר. אנחנו עומדים על הגדה, ליד חורשת האיקליפטוסים, מולנו הרמה הסורית ובינינו, שטף המים האדיר.    

 "אתה מבין, אין, תאר לך הם עומדים שם, למעלה, העלאווים, הסורים, ויורדים עלינו, צרורות, מאגים, נשפכים עלינו הזבל האלה, ואנחנו צריכים לטפס את זה, לכבוש אותם. אתה קולט את התמונה", חגי מנצל את השתיקה ומתחיל לעוף, "אתה קולט, אין סיכוי שאנחנו מורידים אותם, אין, אחי, עזוב, מה, אתה היום מסוגל לטפס את ההרים האלה, עם כל הציוד על הגב, עם הנשק, ולרוץ, ולקפוץ, ולירות, ולפגוע, עזוב, אין סיכוי, תאמין לי, המלחמה הבאה, לא יודע מי ילחם. אלה ערבים, תאמין לי אני מכיר אותם, איתם אתה לא תצא ראש בחיים. אני אומר, תפנק אותם, עזוב מלחמה. ערבי, אתה לא יכול לשבור אותו, חבל לך על הזמן. תן להם בפינוקים. הכי טוב אבקה, אבל אבקה יקר עכשיו, יקר האבקה, אז תן להם קרטונים, כל היום, קרטונים. אני אומר לך, ערבי מבסוט זה ערבי רגוע, תן להם קרטונים. תראה, הכי טוב אבקה, אבל אבקה יקר עכשיו, אז תן להם קרטונים".  

"חגי שוב פעם בסרטים" קשרל מסתכל ומתפוצץ מצחוק, ואז מרצין באחת, פונה למפקד בשמו הפרטי, הסודי, זה שאנחנו ממעטים להזכיר, אם בכלל,  ואומר, "קר לי, ואני רוצה הערב סטייק. יש משהו לשתות?" 

 קיבוץ הזורע באורווה. ערב וקר. "הגשם יגמר כשהמפקד יגיע עם הבשר", קשרל מודיע ונשען לאחור.

 19:15. אראלה נכנס ראשון, אחריו המפקד עם צידנית מלאה בשר. אחר כך אליקו ובסוף הילד. קילו קבב, שלוש קילו פרגיות, קילו כבש לשיפודים, שני קילו אנטריקוט וקילו סינטה. הגשם מפסיק. צוות מטבח יוצא לעבוד. 

פרגיות בשום, פטרוזיליה, לימון ושמן ירוק 

קוצצים דק מאוד ערימה גדולה של פטרוזיליה. אותו דבר לראש שום שלם. מכניסים לקערת ערבוב גדולה. לימון גדול סוחטים פנימה. שמן ירוק גם. מכניסים את קוביות הפרגיות לקערה. מחכים כמה שאפשר. משפדים, עדיף על שיפודי מתכת. נותנים לנוח. 

 סטייק פרגית בנענע, שום, ג'ינג'ר טרי ופלפל ירוק חריף 

קוצצים ערימה של נענע דק מאוד. אותו דבר לראש שום. אותו דבר לראש ג'ינג'ר טרי. אותו דבר לקצה של פלפל ירוק חריף. לימון שלם. שמן ירוק. מצפים את הבשר טוב מכל הצדדים. נותנים לו לנוח.  

 20:15. החברים מתל אביב מגיעים. אחד עורך דין, אחד שהיה פעם ברמן והיום הוא סודי, ואחד יועץ אסטרטגי שהבריז ולא בא. העורך דין יוצא אחרי 10 דקות ואומר שאחרי שהם גמרו להכין את הקבב, אולי יש עוד משהו לעשות. העורך דין, ואת זה צוות מטבח רואה מייד, יודע לעבוד. יש לו יד מדויקת ובטוחה, אהבה גדולה למקצוע, יכולת ביצוע גבוהה, ואיך שהוא גומר לתקתק את הפרגיות בנענע, מגיעים אליו שני בלוקים אנטריקוט.  

בלוק של אנטריקוט מצופה ברוזמרין, מלח גס ופלפל שחור 

קוצצים בסכין ערימה גדולה של רוזמרין. המטרה היא לצפות את הנתח מכל הצדדים, כמו פירורי לחם לשניצל. משמנים את הבלוק. מצפים ברוזמרין הקצוץ, הרבה פלפל שחור גס והרבה מלח גס. נותנים לו לנוח. 

הדלת נפתחת. אורי שמע מגיע. הוא מנהל את אורוות הזורע ואליקו אומר שמדובר באומן של סוסים ורכיבה. חמוש בג'ינס נצחיים, מגפי עור, חולצת פלנל משובצת ומבט מיוסר, אורי שמע מתיישב בעייפות ומחכה לבירה הראשונה שלו לערב. אחר כך הוא מתחיל לקלל.

הוא מקלל את הערבים שגונבים בקר, את הערבים שמטנפים את ערוצי הנחלים באזור, את הערבים שלא עושים טיפת כבוד למטיילים ומפחידים את הסוסים, את הטרקטורונים המחורבנים של הערבים, שהורסים את השטח, משחיתים את השדות ומסכנים חיים, את אהוד ברק שאכזב אותו ב- 1999, את הממשלה שלא עושה כלום ולא דופקת את הערבים, את המדינה שמוותרת ומפקירה את הגליל, את אלה מתל אביב שלא אכפת להם מכלום ואת מכבי תל אביב בכדורגל. בבירה השלישית הוא נרגע והמיקרופון עובר לאלי קליר שהיה עם חגי בצוות בגולני.  

העורך דין מפרק את הבלוקים אחד אחרי השני. שניים אנטריקוט ואחד סינטה הוא צורב יפה מכל הצדדים, ואחר כך מוריד הצידה, חותך לפרוסות, מחזיר לאש ומוריד למגש שעושה את הדרך לחדר החם בעיניים עצומות. זה כבר השלב שהוויסקי עוד מעט נגמר ושהסוף של האנטריקוט ושיפודי הכבש יוצאים לשולחן, ועכשיו זה באמת משחק של גדולים.

צוות מטבח יושב בכורסה. קומקום התה הוא המצרך המבוקש ביותר בסביבה. המפקד שולף ממגירה סודית חבילת מתוקים של חברה ישראלית מפורסמת, שלא משלמת לנו, ככה שאין לנו שום סיבה להזכיר את שמה, ואנחנו מתחילים להתארגן לתזוזה. 

בראיין כבר ישן בבית. יותי הולך הביתה ברגל. אלי קליר ואורי שמע גם. אליקו ואראלה נוסעים לישוב ליד עפולה. קשרל לאזור צומת מגידו. חגי לכרמיאל. המפקד לצור יגאל. תל אביב לתל אביבים. adiD מניע את הפאג'רו הכחול ואנחנו יוצאים דרומה.

על השש אני סוגר עיניים רק כדי להתעורר ליד קריית מלאכי, חמש דקות מהבית החדש שלי לשנה הקרובה לפחות, במושב, עם הריח של הפרות.  

בשעה 8:30 בבוקר יש לגן של הקטין פעילות בוקר חווייתית בקיבוץ בארות יצחק. אני מכוון שעון ל – 6:30, נופל למיטה וחושב עליו לדקה אחרונה של אושר להיום, רגע לפני שהגוף נרדם. אני חושב  על הילד שלי. על כמה שאני אוהב אותו. כמה שאני אוהב אותו. כמה שאני אוהב אותו. כמה שאני אוהב.  

 עד הפעם הבאה. יאללה. מדברים.       

לינק, מה, חשבתם שנשכח - http://www.youtube.com/watch?v=lxRHQb1JSDE