לשים ראש
היום בבוקר יצאתי מהשיחה הטיפולית השנייה שלי, הרגשתי סחוטה. סגרתי בהליכה את מרחק הרחובות הבודדים והיה לי קר, קר ששורף בעור. שכחתי לקחת איתי מעיל, בכאוס של הבוקר. חשבתי מחשבות ושחזרתי מילים והסלולארי של העבודה רטט בתיק, התעלמתי. קרוב לבית נכנסתי לירקן, אספתי כמה עגבניות בשקית וגם שתי אשכוליות, בשביל הויטמינים. הירקן אמר לי "בוקר טוב יפיפייה, מה שלומך?" ואני ככה חייכתי, חיוך מעוך. הוא דיבר עם אישה מבוגרת, עם מטפחת על הראש והיא אמרה: "חבל לי, חבל לי על הילד הזה" והניחה על המשקל שקית עם סלק.
אתמול בלילה דפקו אצלה בדלת, דפקו חזק. בעלה לא התעורר, אבל היא קמה מהר, כמעט בריצה. הייתה לה תחושה לא טובה, למרות שהיא לא הספיקה אפילו להסתכל בשעון, אבל ברור שמאוחר. היא חיכתה לבן שיחזור עד שתיים, אבל הוא לא הגיע וכרגיל, היא נתקפה חששות. אז מה אם הוא כבר בן 38? הוא תמיד ישאר בן הזקונים וגם היחיד שממשיך לבקש ממנה להכין לו את האורז המפורסם שלה. אורז היא עדיין מכינה כמו לפני שלושים שנה, בארוחות הגדולות. טוב הוא גר בבית, אין לו ברירה, מה שאמא מכינה- אוכלים. כשהיא ראתה את שני השוטרים בדלת היא התחילה לבכות "הוא לא כאן, היא אמרה, לא יודעת איפה" ובעלה התעורר עם הפיז'מה המצחיקה שלו וקם לדלת "מה יהיה עם הילד הזה?" הוא שאל, עצבני.
עליתי הביתה עם שתי השקיות והתחשק לי לחזור לישון, אבל לא חזרתי. במקום זה הכנתי קפה עם פרוסת לחם בדבש ואחר כך נשכבתי על הספה בסלון ועצמתי עיניים לכמה דקות, מה שנקרא "לשים ראש". עם העייפות המצטברת שלי פחדתי להתעורר בערב ולכן קמתי ובדקתי מי חיפש אותי קודם מהעבודה, השאירו הודעה, שלא רציתי לשמוע, אבל בסוף שמעתי, ליתר בטחון: "אתמול שמואל אושפז, צריך לדבר עם המשפחה שלו ולנסוע לבקר, הוא בסגורה, בי נשתמע". אוי ואבוי, רק זה היה חסר עכשיו. חבל ששמעתי.
שני השותפים ישבו בסלון, הם עשנו סיגריות ברצף וראו כדורגל. מידי פעם אחד מהם קם למטבח והביא עוד משהו קטן, כמו בייגל'ה, או ביסלי. הם דיברו בקול רם על השחקנים בקבוצה שלהם ומידי פעם התקרבו לטלוויזיה וצעקו "לך, יא מנ-מניאק" ועוד כל מיני כאלה. הסלון התמלא בעשן והם השתעלו, אבל לא פתחו את החלון, כי היה לילה קר. ברגע מסוים, אחד מהם שם לב ששמואל עומד בקצה המסדרון ומסתכל עליהם "בוא אחי" הוא קרא לו ושמואל התקרב לאט לעבר הטלוויזיה, כמו סהרורי ואז צרח כל כך חזק ששני השותפים נבהלו ואחד העיף בטעות את צלחת הביסלי על הרצפה. "אתם לא שומעים?? תגידו מה, אתם חרשים??" הוא הסתכל עליהם ונראה מוזר וחיוור. שותף אחד שאל "אה, זה חזק מידי? סליחה" ולקח את השלט בידו, אבל שמואל, הרזה הזה, הרים את הטלוויזיה הענקית והכבדה בכוח אדיר מעל הראש והעיף אותה על הקיר, היא התנפצה ברעש מבהיל ואחד השותפים נפצע ברגל, התחיל לרדת לו דם "זה השטן! אתם לא שומעים??"
לקחתי את המעיל שלי מהמתלה שבכניסה ואת התיק ושלחתי הודעה "אין לי את הטלפון שלהם, תתקשרי את. אני אקפוץ למחלקה מחר" וירדתי במדרגות במהירות, קצת מנותקת מהגוף שלי, קצת מנותקת מהחיים שלי, שקועה בבועה של מה שצריך לעשות. לא רוצה לחשוב ולא להיזכר בכלום. אוטומט. נכנסתי לרכב, והבחנתי שוב בכך שחייבים לעשות שם סדר ובלי קשר הכנסתי דיסק מקסים של הסרט "ויקי קריסטינה ברצלונה". שרתי את המשפטים הבודדים שזכרתי בעל פה, במבטא מושלם. כבר הייתי באיחור, למרות שניסיתי לעשות כאילו זה לא אכפת לי בכלל. לפניי נסע באיטיות רכב לימוד נהיגה וכל רגע בלם, אני בלמתי אחריו, כמו משחק. מאחורי נשמע פתאום צפצוף חזק ומעצבן, הסתכלתי במראה וקיללתי את הנהגת, היא לא שמעה. שונאת שמצפצפים.
משעה שבע עד שמונה היא הספיקה רק להוציא את הילדה מהמיטה ולהכין אותה לגן וזה היה מתיש. הילדה לא רצתה להתלבש וגם לא לשטוף פנים ושיניים ולכן היא הבטיחה לה מתנות ובובות אחרי הגן, גרוע מאוד, זה ברור, רק שלא הייתה ברירה. בשמונה הילדה כבר הייתה לבושה, אבל סירבה ללכת לגן בלי ארטיק. "ארטיק? בקור הזה? בשום אופן." אבל הילדה לא ויתרה וזרקה את עצמה על רצפת חדר המדרגות, עד שהיא נאלצה לקחת אותה לגן משתוללת על הידיים. בשמונה וחצי היא התנצלה בפני הגננת והמשיכה בנסיעה מהירה לעבודה, להספיק להגיע לפגישה של תשע, פגישה חשובה עם לקוח. ברגע שהיא נכנסה והתיישבה על הכיסא שלה, הספיקה לשתות לגימה אחת מרירה מהקפה שהמזכירה הכינה לה, שומעת כבר את הלקוח שנכנס וזוכה למילות החנופה הרגילות, הטלפון שלה צלצל. זה היה מהגן. "הילדה נפלה , תגיעי מהר" והיא חטפה את התיק ורצה לדלת, מוצפת רגשות אשם לא מובנים, נכנסת שוב לרכב, נוסעת במהירות ובוכה. דווקא ליד הגן היא נתקעה מאחורי שיירה מעצבנת של הטיפוסים האלה שישנים בנהיגה. "תיסעו כבר מטומטמים" היא צעקה וצפרה.
היום בבוקר יצאתי מהשיחה הטיפולית השנייה שלי, הרגשתי סחוטה. סגרתי בהליכה את מרחק הרחובות הבודדים והיה לי קר, שכחתי לקחת מעיל, בכאוס של הבוקר... חשבתי על כך שכולנו רקמה אנושית אחת חיה.
כל הזכויות שמורות לשרון בלודוברובסקי |