היא כנראה  22.74⁰ מעלות צלזיוס וקצת. כן, הטמפרטורה השנתית הממוצעת בת"א.
והחורף החם הזה, שעבר עלינו בשבועות האחרונים, הביא את הברזל לנקודת ההתכה.
זה או זה, או עייפות החומר כתוצאה משינויי טמפרטורה קיצוניים: מ 5- בפראג ל 25+ בת"א. אני לא מבינה גדולה בכימיה, אבל זה חייב להיות זה, כי אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שאשת הברזל מצאה את עצמה מעורבת באפיזודה הזאת שנקראת "סקס עם האקס"?!

 את הכינוי "אשת הברזל" קיבלתי עוד בתקופה הירושלמית, מחברה טובה. זה היה, אם אני זוכרת נכון, לאור הניהול המופתי של הפרידה הגדולה הראשונה. ניהול ביד ברזל: מהרגע בו התקבלה ההחלטה עד לרגע בו היתה לי דירה חדשה חלפו 4 ימים. עד לרגע עזיבת הבית האיש הגלה עצמו בגדלות נפש לבית הוריו, ואמצעי התקשורת היחיד, ולצרכי סידורים ותיאומים בלבד, היה אימייל. אף יום עבודה לא הוחסר. לאחר המעבר היה נתק מוחלט. חותך. הוא שבר אותו וצץ אצלי פתאום, אני לא זוכרת באיזו תואנה – והתקבל בקרירות של אמת. מתכתית. הוא נראה לי מסכן. אנשים בעבודה ששמעו (בדיעבד) שנפרדנו – הסתכלו עלי במבט משתאה ומעריץ: "וואו, בכלל לא רואים עלייך!". כנראה שב -18⁰ מעלות ממוצעות וקצת פחות לחות קל יותר לשמור פאסון. וצמידות של חלקיקים.  

החברה הזו שלי עברה בדיוק באותה תקופה לת"א, שם המשיכה לנהל מערכת יחסים מזעזעת מסוג on&off   שלקח לה 4 שנים לסיים סופית. שמחתי שאני אשה חזקה. שאני מסוגלת להתנהל לפי הכללים הברורים והידועים לניהול בריאות נפש תקינה: לעשות את זה חותך, קצר, כואב – אבל ברור וסופי. הכל כדי לקצר את הסבל, כמובן. זה עבד.

בפרידה הגדולה השניה, שכבר התרחשה בפרברי גוש דן, כבר נגלעו סדקים ביציקת הברזל. אמנם, שוב האיש (איש אחר, למי שזה לא היה ברור לו) הגלה עצמו עד למציאת דירה, ושוב הקשר היה באימייל בלבד. אולם, את עזיבת הבית וטקס החזרת המפתחות ליוותה סצנה ארוכה, דרמטית, בכיינית ומייגעת – שלא הועילה בדבר, כמובן. תקופת ההתאוששות היתה ארוכה, בכיינית ומייגעת אף היא. לא אלאה אתכם –  מה גם שכבר כתבתי על זה כאן לא מזמן. אבל קווים אדומים לא נחצו. אמצעי קשר אינטרנטיים לא הופעלו. שיחות טלפון לא נוהלו. פרצופו של האיש נראה שנית רק לאחר שנה, בעת חתונה של חבר משותף, כשאני כבר עמוק בחגיגה התל-אביבית, רזה יותר, שמחה יותר מכפי שהייתי איתו, וכבר מודעת היטב לטוב שהפרידה הזו עשתה לי. הפרצוף לא נראה בשלישית.

עם האיש הראשון ביליתי שנתיים וחצי. עם השני שלש.

  ועכשיו?!

 איך נפלו גיבורים.

שנה וחצי בתוך החום התל אביבי עשתה אותי גמישה להפליא, מסתבר. רכה, מותכת.

4 חודשים עם בחור. חודשיים בקושי של פרידה רווית שיחות מסנג'ר. לרבות על רגשות. לרבות על סקס. ואסאמסים. ואז פראג. ואז טלפון. ואז בדיוק נופל לידיו במפתיע חצי יום חופש. ואז לא במפתיע הוא בדלת. ידה ידה ידה... קצת אופוריה, קצת תובנות, יום דמעות – כל הבנאליה כולה.

מתוך העיסה המותכת שנהייתה, אשת הברזל מצליחה לשלוח כמה אצבעות ששמרו בקושי על צורתן ולהקליק:

קליק – נמחק מהפייסבוק

קליק – נמחק ונחסם במסנג'ר

קליק – גם מהמייל

הטמפרטורה יורדת מעט. עוד יד מתגבשת. מקלידה מייל קצר. מנומס.

זה לא יחזור להיות מה שהיה. אני לא אשוב להיות אשת הברזל. וטוב שכך. אבל אולי חופשה ירושלמית לא תזיק...