בשבת ביקרה אותי חברה שלא הייתה עדיין בדירה שלי (באפריל ימלאו שנתיים למעבר שלי לפה). בין הטלפון שלה לבין הרגע שהיא עמדה בדלת הספקתי להעביר מטאטא ולסלק את גושי הפרוות מפינות חדר האוכל ובכל זאת הרגשתי צורך להתנצל על כך שהבית לא נקי. חברתי י., שמחוות דרמטיות לא זרות לה, התלהבה מהנוף, שיבחה את חדר האוכל, זרקה מלה טובה על הצהוב של הקיר ואז הוסיפה: "חבל שאת לא מטפחת את הדירה, אני זוכרת שבדירה הקודמת היה כל כך נקי." אני לא יודעת אם היא באמת התכוונה לומר משהו מעבר להטפת המוסר, אבל אני שמעתי בדברים שלה רמיזה לכך שאם הבית לא מטופח סימן שמצבי הנפשי לא מספיק טוב. בקול רם עניתי לה רק שזה עניין של תקופות, אבל בראש, אחרי שהלכה, המשכתי להתווכח איתה כל השבת ולהסביר לה שכשגרתי בדירה הקודמת הייתי בתקופה הכי מדוכאת שיכולה להיות והצורך שלי לשמור להקפיד על 20 דקות של ניגוב אבק, רחיצת כלים, וצחצוח השלטרים, כל יום נבע מתחושה שאם לא אעשה את זה אז אתמוטט לגמרי. עכשיו, לעומת זאת, אני בתקופה סבירה, אולי לא הכי טובה בחיי, אבל בהחלט סבירה ואם הבית שלי פחות נקי זה בגלל שאני כזו באופן טבעי – שטיפת כלים ורצפות באופן שוטף מצריכה אצלי מלחמה פנימית (למרות שאני דווקא לא שונאת לעשות את זה). משום מה, אנשים נוטים לקשור טיפוח למצב נפשי טוב והזנחה למצב נפשי גרוע. ייתכן שלרוב הקישור הזה מוכיח את עצמו אבל אצלי זה בטח לא חד משמעי. כשאני בשיא הדיכאון אני הכי יפה (טוב, לא חכמה, אני מפסיקה לאכול). כשאני בודדה באמת, אני פתאום מסוגלת לשים לקים צבעוניים על האצבעות. הימים שבהם דמעות לא מפסיקות לזלוג מהעיניים שלי הם גם הימים שבהם אני מתלבשת יפה ויוצאת מהבית בערבים. כשאני על סף התמוטטות אני פתאום מקפידה לאכול דגים וסלט בצלחת יפה ליד השולחן. ודווקא כאשר אני מרשה לעצמי לא להתקלח יומיים, ללבוש סוודר מהוה,להשאיר כלים בכיור ולאכול מכל הבא ליד ליד המחשב, הם הימים הסבירים. אולי לא הכי טובים, אבל סבירים. |