המקום: תחנת הרכבת המרכזית באמסטרדם. השעה: שמונה ועשרים בערב. בעוד שלוש דקות בדיוק עומדת הרכבת לבריסל לעזוב את התחנה ואני, לאחר יום שלם של שיטוטים ברחובות המיוזעים של הכרך ההולנדי, אמור להיות עליה. מבט מהיר במסך התצוגה המרצד גורם לי לפתוח בריצת זיגזג, בין המוני אנשים צבועים בכתום, לשער מספר 14. שמח וטוב לב על כך שאיתרי את הרכבת הנכונה אני מתכנן לעלות עליה שלפתע, מזווית העין, אני מבחין בבחורה יפיפייה, לבושה בשמלה לבנה ופרחונית, אשר בדיוק מתיישבת בקרון שלידי. כמו בסצנה מסרט, בדיוק שאני מביט לעברה, קרן שמש דקיקה מפלחת את השמים ומאירה את פניה, ומשב של רוח מבדר את שערה, ועבורי כל תחנת הרכבת הרועשת והגועשת קופאת במקומה. תוך שבריר שנייה ותחנת הרכבת נעורה מחדש לחיים ולי כבר רצות בראש לפחות שבע תוכנית פעולה כיצד להיות זה אשר יצליח לתפוס את המקום הפנוי שלידה.

לאחר הפוגה קצרה אני מחליט להמשיך לצעוד עד הקרון הבא, לעלות עליו, ואז לצעוד חזרה, בתוך הרכבת, עד אליה. רגע לאחר שאני עולה על הקרון הבא מסתברת לי גודל הטעות. נחילים של בני אדם, רובם בעלי כרס עבותה, צועדים לעברי באיטיות של דיילת אויר הדוחפת עגלת אוכל במעבר המטוס הצר, וכל שאני יכול לעשות הוא לצפות בחרדה על המקום הפנוי שנותר, לפחות לפי שעה, מיותם לידה. תוך שאני מגייס את כל החוצפה הישראלית שיש לי (מי אמר שאין יתרונות להיות ישראלי?), אני מזנק לי מעל אנשים, דוחף אחרים, ובשעה טובה מוצא את עצמי ניצב לצדה. בנימוס אני שואל אותה האם ניתן לשבת לידיה, ובחיוך מקסים היא עונה – "בבקשה". תוך רגע, ובאופן מאוד לא אופייני, אני מציג את עצמי, ומציע ללחוץ את ידה. היא עונה לי בחיוך אולם מסרבת ללחוץ את ידי ורק כאשר אני מביט לעבר כף ידי אני מגלה שמכל הריצות אני מזיע כמו סוס וידי נוטפת נוזלים כמו מכונית צרפתית בעת הביקור השנתי במוסך. אכן, אין ספק, התחלה מבטיחה.

למרות זאת, ובניגוד לציפיות, השיחה בינינו, לא רק שהיא קולחת, אלא היא ממש רותחת. אני זורק משפט, והיא משלימה, היא מתחילה לדבר, ואני כבר יודע מה היא עומדת לומר. כל משפט שני, צחוקים, ולא צחוקים של כיתה ג', אלא משפטים שנונים ברמות שכבר מזמן לא הכרתי. היא מספרת לי על מה היא עושה בחיים ואני מופתע לגלות שמכל המקצועות בעולם הבחורה החטובה שיושבת לידי בחרה להיות מיילדת. יתר על כן, בזמנה הפנוי האהבה הגדולה שלה הן אומנויות לחימה, ושאני שואל אותה איזה אומנת לחימה היא מתרגלת, ומצפה לתשובה כמו קונג פו או קארטה, היא עונה לי בעברית (!) "קרב מגע". שאני מסב את תשומת ליבה לכך שהיא הרגע ענתה לי בעברית היא אומרת לי "אהה כן, המקור של זה באמת מישראל". אנו ממשיכים לדבר, ועם כל משפט שעובר, הלב שלי הולך ונמס. אני מספר לה על היום שלי בחוף הים באמסטרדם, ועל השיטוט בין הפאבים הצבועים כתום שבתוכם מאות הולנדים אשר מעודדים את נבחרתם במשחקה הראשון במונדיאל, והיא מספרת לי על האחיין הקטן שלה, ועל איך היא לא ישנה בלילה, ושנינו מתלוננים על החום הנורא ועל העדר המזגנים. באיזה נקודה בנסיעה היא אומרת לי שהיא היתה מתה להחליף את השמלה שלה, כי היא הזיעה בה המון, ואני מציע, בצחוקים, להסתיר אותה תחת מגבת החוף שלי, ולהפתעתי היא מסכימה. בקטע הזוי לחלוטין אני מוצא את עצמי מנסה להחזיק מגבת מסביב לאחת הבחורות היפות שראיתי בחיי, באמצע רכבת שדוהרת לה בצפון אירופה, כאשר מסביבנו המוני אנשים. כאשר היא מבקשת ממני להסתובב עם הפנים לצד השני, אני מצחיק אותה על ידי שאני אומר לה שאני פשוט אוכל להביט בהשתקפות שלה בחלון ועדיין לראות הכל (מה שאכן נכון). סוף טוב הכל טוב, הבחורה מחליפה בגדים, וגם בחליפה החדשה שלה היא נראת מהמם, ואני, לאחר שנים של בדידות, סוף סוף מרגיש שמצאתי את החיבור.

***

מדוע אני מספר לכם כל זאת? מכיוון שבכל הסיפור הארוך שסיפרתי לכם שכחתי לציין פרט קטן – לבחורה יש חבר. כך, כבר באחד מחילופי הדברים הראשונים שניהלנו, בעודי שואל אותה עם היא עדיין גרה עם ההורים, היא ענתה לי ש"לא, אני גרה עם החבר". להגיד לכם שהלב שלי נפל באותו הרגע למכנסיים? זה בהחלט יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. תחשבו על זה לרגע, הנה אני, בטיול להולנד, פוגש בחורה אשר מהממת אותי, גם מהבחינה החיצונית, אולם בעיקר מהבחינה הפנימית, החיבור בינינו מדהים, השיחה קולחת, השמש זורחת, הרכבת צולחת, ועוד לפני שאני מספיק להגיד שני משפטים אני כבר מקבל נבוט חמש קילו על הראש. מה אני אגיד לכם, זה לא היה פשוט. ויחד עם זאת, ובתור בן אדם אשר תמיד מנסה להסתכל על הכל מהזווית הרוחנית, לא אמרתי נואש, ובמקום למסגר את הסיטואציה בתור עסק אבוד החלטתי למסגר אותה בתור הזדמנות להתפתחות. וכך, במקום לחשוב על כך שאני צריך להעביר עוד שלוש שעות בישיבה ליד נערת חלומותיי, בעודי יודע שהיא צפויה להישאר לעד בחלומותיי, החלטתי לנסות, לשם שינוי, להסתכל על הדברים מנקודת מבטה.

חזרה לסיפור: איך שעברנו את הגבול בין הולנד ובלגיה, והתחדשה הקליטה בפלאפונים, הבחורה שלצידי מיהרה להרים טלפון לחבר ואיך שהיא שמעה את קולו עלה על פניה חיוך רחב. כמובן שמבחינתי זה היה אמור להיות הסימן הגרוע ביותר, אולם באופן מוזר מצאתי את עצמי שמח בשבילה. אני כמובן אשקר אם אומר שהייתי שמח בכל ליבי, או אפילו ברובו, אולם באיזה חדרון קטן ואפלולי במעמקי הלב אכן הרגשתי שמחה. ומאוחר יותר כאשר היא שוב הזכירה אותו, ובמיוחד ככל שהתקרבנו לתחנה שלה והיא אמרה כמה היא נרגשת לראותו לאחר יומיים שלמים של פרידה, מצאתי את עצמי מצליח להיות יותר ויותר להיות שמח בשבילה. ופעם נוספת, זה באמת לא היה פשוט, כי מבחינתי אותה הבחורה באמת נשלחה מהשמים, והחיבור בינינו באמת היה מדהים, אבל השתדלתי מאוד, ולפחות באופן חלקי, גם הצלחתי. כך, ובפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן, מצאתי את עצמי שמח שמחה אמיתית וכנה בשביל אדם אחר.

לאחר שהיא עזבה את הרכבת ואני המשכתי בנסיעתי הבודדה חשבתי עד כמה קשה לנו להעמיד את אושרם של אחרים לפני אושרנו. אחרי הכל, יש בעולם הזה למעלה משישה מיליארד בני אדם, ועדיין, כמעט כל מה שמעסיק אותנו בחיי היום יום הוא מצב האושר הפרטי שלנו. וחשבתי גם שאין אינדיקטור טוב יותר למידת ההתקדמות הרוחנית שלנו מאשר היכולת שלנו להעמיד את אושרם של אחרים לפני אושרנו, ושלפחות לפי מדד זה יש לי עוד דרך ארוכה לעבור. וניסיתי גם לגלות איזה מסר חבוי הוסלק בכל ההתרחשות הזאת, ואז נזכרתי כי בתחילת השבוע סיפר לי חבר שהאקסית שלי, איתה העברתי כמעט שש שנים מחיי, הולכת להתחתן בקרוב, ולאורך כל השבוע ניסיתי להבהיר לעצמי כיצד אני יכול להיות מאושר בשבילה בעודי עצוב בשבילי, והנה באה לה אותה נערה פלמית חיננית ונתנה לי שיעור פרטי באמפטיה. אני באמת לא יודע אם מדובר בצירוף מקרים, אבל מבחינתי לפחות זה היה מהשמיים.

סופו של סיפור: כתבתי לאותה הבחורה מייל (ישראלי, כבר אמרנו, לא חשבתם באמת שאני אתן לה לעזוב בלי כתובת מייל...) וסיפרתי לה את כל מה שהרגשתי כלפיה בעת הנסיעה וביקשתי להודות לה על כך שהיא סיפקה לי הזדמנות נפלאה כל כך להתפתחות. איחלתי לה המון בהצלחה עם החבר, ואמרתי לה שתמסור לו שאם אי פעם הוא יעזוב אותה הוא יהיה החמור הכי גדול שאי פעם פגשתי. במשפט האחרון כתבתי לה שפעם חשבתי שהדבר הכי מתוק בבלגיה הם השוקולדים המשובחים שנמצאים פה בכל פינה אבל שלאור הפגישה איתה אני מבקש לשנות את דעתי. זה אולי נשמע נדוש, אבל ככה באמת הרגשתי. הייתם צריכים לפגוש אותה, גם אתם הייתם מתאהבים...