התהלכנו ברחוב זורקים מילים אחד לשניה, מכוניות עוברות מותירות שובל של פיח וריחות עזים באויר, עוברים ושבים חולפים, חלקם מסתכלים והשאר משפילים מבט. הם בטח חושבים כמונו. מי אלה העוברים ושבים על פנינו.

בחרנו ספסל והתיישבנו. זו הפעם הראשונה מאז שנכנסתי לרכב, בה אני יכולה להביט ולבחון, אך בוחרת לא לשים לב לפרטים הקטנים החורשים את קצות העיניים והשפתיים. ומתעלמת מהשיערות הלבנות המבצבצות במורד הלחיים.

אנחנו יושבים על ספסל ברחוב. מרגישים כמו שני האנשים היחידים בעולם. מדברים מידי פעם, צוחקים אך לרוב שותקים, מתבוננים כממתיקי סוד.

העוברים על פיננו אינם יודעים, אך נדרשות לאדם מספר שניות כדי לפתח דיעה על הניצב מולו. אנחנו מסתכלים, בוחנים. ומגיע תור השאלות. הוא שואל אני מגיבה, אני מחזירה הוא צוחק.

כמה ניתן ללמוד מתגובות אדם על מצבים בהם הוא נמצא ועוד יותר ניתן ללמוד עליו מתגובותיו על האחר, את דיעותיו, את קבעונותיו ופתיחותו.

הוא שותק ואני הופכת לעצבנית יותר, מתי כבר יגיע הקורבן הבא. והן מגיעות, מבוגרות סביבות החמישים לחייהן לובושות מכנס לבן וחולצה לבנה (בכל זאת חג) משוחחות בקולי קולות כדי שכל העולם ישמע  "הרומנייה הזו תפסה אותו, ידעתי שזה מה שיקרה" אומרת האחת לשנייה. במוחי אני בונה מלחמה. איך היא מעיזה לדבר כך על רומניות, יש לנו גיבנת? אז היא תפסה אותו תפרגני! והוריד המרוקאי צץ בצידי המצח.

והוא שואל "מי לדעתך לובשת חוטיני?"

ובשנייה איומי הפתיחה באש נרגעים ומתחלפים בצחוק מהול בבחילה. אני בוחנת את האחוריים של השתיים וקובעת נחרצות - "השמאלית"

הוא שואל "למה?"

ואני מתוודה, "לא רואים לה את התחתונים".

התחיל להיות קריר והרגשתי איך החורף מתקרב, התענגתי על הרגעים האחרונים של השנה כשעוד ניתן להסתובב בחוץ ללא מטריה ומגפיים. מחוייכת מהמחשבה שהעולם יכול להיות מצחיק גם ברגעים קטנים.