הגדול מקרב את פניו אל אותן עיניים ירוקות ולוחש בקול שקט ומלא חימה. " חתיכת ערבוש אוכל בתחת. מי בכלל הרשה לך לבוא לפה? לא שמעת שאתם בעוצר? באת להתפוצץ, אה? אל תדאג," הוא מהנהן בראשו ולראשונה מחייך חיוך קטן ומרושע. "אל תדאג. אחרי שנגמור איתך פה נעביר אותך למשטרה. יש לי שם חבר והוא יגיד לי איפה אתה גר. ויש לי גם חברים שמשרתים אצלכם, כולם סמ"גדים, ממ"פאים. הם כבר ימצאו את הכפר המסריח שלך, ופתאום תקום יום אחד בבוקר ותראה איך כל המשפחה, החברים, כל האנשים בשכונה המזדיינת שלך מסתכלים עליך כאילו נפלת מהירח. חכה, חכה. מה שאנחנו נעשה לך עכשיו ומה שהמשטרה תעשה לך אחר כך, זה יהיה כלום לעומת מה שהחברים הערבושים שלך יעשו לך, ביום שתחזור הביתה." והוא אוחז בצווארו של הבחור, מחדיר לו אגרוף היישר לבטנו. השניים האחרים מרפים את אחיזתם והוא מתקפל אל הקרקע החולית. הגדול מתכופף, תופס בשיערו ומרים את ראשו.

"רק להתפוצץ ולזיין. אתם לא בני אדם, אתם. זבלים של בני אדם. ערמה של תולעים על גוש חרא. תולעים מזדיינות בתחת שמביאות לנו מחלות." ושוב הוא מרים את ידו, גבוה, מנחית מכה אדירה על מצחו של ירוק העיניים הנופל שוב, ממוטט, אל הארץ, אך זה אינו מרפה ומחל לבעוט בו ללא רחם. "טוב, יאללה, בוא. עזוב אותו כבר," קורא אליו אחד מן השניים האחרים, אך הגדול אינו מקשיב, ממשיך ובועט.

ואז, לפתע, כמו ברק, מתוך החשיכה, מן החולות הבודדים, מן השמיים האפלים ומקולות תופי המלחמה, מגיחה האישה הגבוהה, הבלונדינית, לבושה בשמלה השחורה ובחולצת הבטן הוורודה, אוחזת בצעיר הגדול, מטיחה אותו בחוזקה כלפי מטה, משכיבה אותו על גבו, מתיישבת על בטנו כשרגליה הארוכות מרתקות את זרועותיו, ומתחילה להכות בו בכל כוחה, בפניו ההמומות.

"חתיכת מאנייאק, בן- זונה," היא מסננת. "אתה חושב שזה שאני עכשיו אישה הופך אותי לאיזו חתולה מסכנה, שאפשר להרביץ לה ולירוק עליה וללכת?" היא מנחיתה עליו אגרוף אחר אגרוף, ומאפו ופיו מחלים ופורצים קילוחי דם. "אתה לא חושב שגם אני הייתי פעם נער, כמוך, שלמד טוב- טוב איך ללכת מכות ולהרביץ לנערים אחרים שהיו מציקים לו? מה אתה חושב, חתיכת פושטק כאילו שכמוך? שלא הייתי באה ומרביצה להם?" השניים האחרים מביטים במחזה, המומים, אך אינם מתערבים. "אתה חושב שלא נזכרתי בך עכשיו? איך שבאת לפה פעם אחת, היית עם אחת הבנות כאן? אולי רק ניסית, אבל ניסית. סתם ערס עלוב שמחביא בתוכו קוקסינל קטן, אבל במקום לתת לקוקסינל הזה לצאת החוצה, אתה הולך ומרביץ לקוקסינליות אחרות ולהומואים ול`ערבושים`. היה לי פעם חבר. הוא באמת היה גבר, לא כמוך. נתן את החיים שלו שאנשים כמוך יוכלו ללכת ולהרביץ לקוקסינליות ולהומואים ולערבים..." ואז היא מתנתקת ממנו, מתרוממת, צועדת מעט לאחור.

פניו שטופות בדם. הוא מתנשף ונאנח, כואב ודואב. הוא מביט אליה ואז אל חבריו. "סתומים, מה אתם עומדים פה ככה? לכו לאוטו, תביאו מהבגז` את המוטות." שני החברים ממשיכים לעמוד במקומם, מהססים "נו, לכו כבר!" הוא צורח. "בו`נה, המוטות האלה יכולים להרוג." אומר אחד מהם בשקט וניגש אליו, לעזור לו להתרומם. "עזוב, בחייך. בוא ניסע כבר הביתה. תן לשתי הקוקסינלים האלה ללכת כבר."  אבל הגדול דוחף את חברו מעליו בפראות, צועד במהירות אל עבר הרכב העומד כמה עשרות מטרים משם.האישה רצה גם היא במהירות אל הרזה, השוכב עדיין חצי מעולף על החול החם, מנסה לעזור לו להתרומם ולתמוך בו, בעוד הם צועדים באיטיות אל חשכת החולות. הם אינם מספיקים להתרחק הרבה כאשר הצעיר הגדול כבר צועד לכיוונם במהירות, מוט אלומיניום ארוכה וכבדה בידו הימנית.

תוך שניות הוא משיג אותם ומכה בהם מאחור, בכל אחד מהם, בכל כוחו. הוא אינו פוסק גם כשהם נופלים שוב אל הארץ, פניו אדומות מדם ומזעם גם יחד, עיניו אדומות בטירוף איום."עכשיו אתם תמותו," הוא מסנן אליהם ומניף, שוב ושוב, את המוט המתכתי והקר. 

עוד מכה. ועוד מכה. ועוד מכה. "עכשיו אתם תמותו."

ושוב מהדהדים תופי המלחמה בשמיים האפלים. שוב נשמע קולה החרישי והמסתלסל של האישה המתפללת, מתנגן בשקט מתוך העיר הגדולה אל תוך שמי הלילה, שמי החולות ושמי הים.

 והנה, לפתע, הופך הקול החרישי והמסתלסל לקול תרועה רחוקה. קול תרועה עולה ויורדת, הפוגעת בשמי הלילה וחוזרת מהם בחזרה אל העיר, אל החולות ואל הים. ולתרועה הרחוקה מצטרפים עוד קולות כאלה, הולכים וקרבים, הולכים ומתחזקים.שני האחרים רצים אל חברם המגודל, מנסים לאחוז בו. "בוא!" הם צורחים לו, "יאללה, עזוב אותם כבר! אתה לא שומע? יש אזעקה! אין לנו פה בכלל מסיכות! עזוב אותם כבר!" הם קופצים ונתלים עליו מאחור, מנסים לגרור אותו אחריהם, אך זה כלל אינו מבחין בהם, כמהופנט, ממשיך במכות המוות שלו. לבסוף תופס אחד מהם את פניו, מסובב אליו את ראשו ומחטיף לו סטירה אדירה. רק אז נראה כאילו הצעיר הגדול מתעורר שוב. הוא ממצמץ בעיניו, מביט תחילה אל הצועקים אליו, המנסים למשוך אותו, אחר אל הדמויות שותתות הדם, השוכבות ללא ניע על החול. הוא מביט במוט הארוך שבידו ואז, לראשונה, זוקף את ראשו, שומע את התרועה המאיימת העוטפת את השמיים. הוא משליך את המוט ופונה לרוץ אחר חבריו, אלה מתרחקים מן המקום בריצה עד שמגיעים לרכבם, מתניעים אותו ונוסעים משם במהירות. 

כעבור דקות מעטות נשמעת תרועה נוספת. אזעקת שווא. השקט חוזר אל השמיים, אל החולות ואל העיר. 

שתי הדמויות שכובות עדיין על הארץ, מתנשמות בכבדות. דמם מכתים את צבע החול האפרפר בשחור-כהה, מעין השתקפות לחשכת הלילה שמסביב. ראשונה קמה האישה. היא ניגשת אל הבחור, עוזרת לו להתרומם באיטיות. "בוא," היא לוחשת לו ואוחזת בו ברוך. "צריך להסתלק. הם עלולים לחזור."

הבחור נעמד על רגליו. שיניו שבורות, אפו מרוסק, חתך עמוק לאורך רקתו. וכך הם מחלים לצעוד באיטיות, על החול הרך, אל עבר הכביש, תומכים ונתמכים זה בזה.

"כדאי שנתפוס טרמפ ונגיע לבית החולים," היא לוחשת ואז, כשהיא רואה את המבט המפוחד בעיניו, היא ממהרת להרגיע. "אל תדאג. לא יקרה לך כלום. תסמוך עליי. אני לא אתן שיפגעו בך שוב." היא מביטה אל עיניו הירוקות והפצועות, שוב מחייכת, לראשונה מזה זמן רב כל כך. גם הוא מחזיר בחיוך רפה.

לפתע היא צוחקת. "אתה יודע, אני צריכה להגיד תודה לסדאם. אם לא הוא, באמת היינו גומרים עכשיו את החיים שלנו כאן, בחולות." הם ממשיכים לצעוד, במרחק מה מהכביש, בכדי שיוכלו לראות ולא להיראות. רוח חרישית מתחילה לנשוב, מביאה עמה אוויר ים קריר ומחייה.

ואז, לפתע, הוא פורץ בצחוק גדול וקולני. צחוק פרוע, היסטרי כמעט. הוא מאבד את שיווי משקלו, נופל בחזרה אל הקרקע החולית, והיא מביטה בו כלא מבינה.  "מה קרה?" היא שואלת בדאגה. "אתה בסדר?" הבחור ממשיך לשכב על הארץ, ידיו ורגליו הדואבות פרושות לכל עבר, והוא צוחק וצוחק."לא, זה פשוט...פשוט...חשבתי על משהו." הוא אומר בחיוך, משמצליח להירגע קצת. "פשוט דמיינתי עכשיו, בא לי ככה לראש. ולא הצלחתי להירגע..." אך היא ממשיכה לעמוד מעליו, מביטה בו בתימהון.

"תתארי לך... פשוט תתארי לך. לסדאם חוסיין יש יום הולדת. ועושים לו חגיגה ענקית, עם משתה ומאכלים, ומתנות. יש שם מאקלובות, וסלטים, וקובה, וסיגארים, ועוגיות עם תמרים, וכנאפות ושותים שם מורדיה וקפה בדווי. וגם כל המנהיגים הגדולים באים לברך אותו, וכמובן לסעוד. נמצא שם אבו- עמאר שלנו, והנשיא אסד וקדאפי, ואת יודעת מה, אפילו הגנרל שרון נמצא שם, כי כבר יש שלום וכולם באים לימי הולדת של כולם. והנה, מגיעה עוגת היום הולדת. ענקית, כמעט שש קומות, מלאה בחלבה ומכוסה בדבש ומהלביה. והנה פתאום העוגה נפתחת, ואת יוצאת ממנה, כמו רקדנית בטן, ערומה כמו בציור הזה, של אפרודיטה. את מתרוממת לאט-לאט והם כולם מסתכלים על השדיים המדהימות שלך. שדיים כאלו הם לא ראו אצל אף בחורה אחרת בממלכה. ואפשר כבר לראות את החיוכים שמופיעים אצל אדון סדאם ואצל כל העוזרים החרמנים שלו, ואצל כל המנהיגים והגנרלים שנמצאים שם. ואת מתרוממת ומתיישרת, גבוהה גבוהה, כמו עץ דקל. ואז כולם פותחים את העיניים שלהם, גדול, ומסתכלים על השטרונגול הענק שיש לך!" והוא שב ופורץ בצחוקו הגדול. "ואת יוצאת באיטיות מתוך העוגה, מתקרבת אל סדאם ושרה לו,בערבית- `עיד מילאד סעיד, מיסטר פרזידנט.` יום הולדת שמח, אדוני הנשיא. ואת הולכת ומתקרבת אליו, הזין שלך עומד כמו סקאד, השדיים שלך כמו הפירמידות של גיזה. והם כולם, אבו עמאר וגנרל שרון והעוזרים של סדאם, כולם כמעט נחנקים עם האוכל בגרון. ואת הולכת ומתקרבת אל סדאם הגדול, שרה לו - `עיד מילאד סעיד, יא סדאם. עיד מילאד סעיד, מיסטר פרזידנט.` וכשאת מגיעה שלוש מטר ממנו את נעצרת, ואז קצת מתכופפת קדימה ושולחת לו, עם היד שלך, נשיקה באוויר, נותנת לו את הקריצה, כמו... כמו נורמה ג`ין הגדולה" והבחור משתתק, נותן לצחוקו הבריא לשוב ולהשתלט עליו.  והנה גם הבלונדינית פורצת בצחוק רועם, נופלת על הבחור, מחבקת ומנשקת אותו, ושניהם ממלאים את עיר הרפאים, ואת הים השקט, ואת החולות הבודדים ואת הלילה האפל, בצחוקם