איריס תמיד היתה בנאדם של פרטים. כשהיתה קוראת ספרים לא היתה מנסה להנות מהקריאה, או מהרהרת בנרטיב, מה שעניין אותה זה אם יש חורים בעלילה, כן או לא. האם הסופרת עשתה את עבודתה נאמנה, ערכה תחקירים ובדיקות- או אולי התרשלה. בסרטים איריס תמיד היתה מאלו שאומרים כי העלילה לא מתפתחת באופן הגיוני שהולם את מה שהוצג קודם. כך גם כשניתחה ספינים בתקשורת- היא טענה שידעה לזהות מתי חדשות אמיתיות ומתי הן ספינים. היתה לה חולשה לפרטים, אבל מעבר לחולשה- היא גם היתה ממש טובה בזה. התחביב שלה החל עוד מנעוריה, כאשר שאפה לעסוק במקצוע של קופירייטר , אבל לא הגיעה לתחום כי בזמנו לא נתנו בקופירייטינג צ'אנס לנשים, אז היא התקבעה בתחום של כתיבה טכנית ו קידום אתרים . לא היו לה טענות, היא אמרה לעצמה שהיא לא נועדה לכתיבה יצירתית ומוקצנת, אלא שמחה במה שהיא עושה. כל פעם שהיתה עורכת מצגת עסקית חשה שהיא ממלאת את ייעודה. ביום הולדתה השלושים וחמש, והיא עודנה רווקה, היא הבחינה כי ה לוגו של החברה בה עבדה מזכירה צלב קרס. מאחר והיתה דור שני לשואה, זה מאוד הטריד אותה, ויותר מכך- הטריד אותה שהיא לא שמה לב לפרט זה עד היום. מאותו יום היא החלה לחפש בצורה אובסיסיבית רמזים לשואה ולנאציזם ב קטלוג של החברה, וחשדותיה התנקזו לאורן- הבחור שהיה אחראי על עיצוב גרפי בחברה. היא שיכנעה את עצמה שהוא זומם מזימות, ואף שייכה את שם משפחתו-רייטלר- לעיברות של השם היטלר. איריס תמיד היתה בנאדם של פרטים, אבל מרוב פרטים החלה להזות דברים שלא ארעו. בסוף היא אושפזה לחצי שנה במוסד סגור, וגם שם היא שמה לב לכל פרט ופרט: זמן התרופות של כל המאושפזים, בגדי האחים המשתנים, מערכות היחסים בינהם, ועוד ועוד. חבל רק שלא שמה לב כמה מצבה התדרדר, ושמרוב פרטים היא לא רואה את עצמה.