תמונה מגליון "הענק המדהים" בעברית משנת 1986. קראתי את החוברת כילד לפני 24 שנה, אבל הזכרון הצילומי שלי הציף את הפריים הזה שוב ושוב עד שחיפשתי ומצאתי את החוברת וסרקתי אותה לכאן.
המטפל שלי עבד אתי על התחושה הזו של נורמאליות והכין לי מעין תעודת בקשת התקבלות למין האנושי. זה היה מצחיק ומרפא גם יחד. לכולנו יש שדים, רק ששלנו קיבלו פיקוד לכמה רגעים בעוד ששל אחרים נמים במוחם.
תמיד אני אומרת שיש אנשים שנולדו עם פגם במנגנון ההגנות הפסיכולוגיות: חוסר יכולת להדחיק.
אצל אנשים כמונו, השדים חיים לצדם באור יום. אצל הנורמליים הם סגורים הרמטית בתוך תיבת פנדורה פנימית.
המטפל שלי עבד אתי על התחושה הזו של נורמאליות והכין לי מעין תעודת בקשת התקבלות למין האנושי. זה היה מצחיק ומרפא גם יחד. לכולנו יש שדים, רק ששלנו קיבלו פיקוד לכמה רגעים בעוד ששל אחרים נמים במוחם. אין נורמל, אתה פשוט רוצה לצחוק בנחת עם אסופת חברים ולשוחח שיחה ערה וקלילה ולא מצליח להבין מדוע אתה לבד ואובססיבי לשאלת משמעות החיים. המשמעות מגיעה מהרבה עשייה, אני רק עכשיו מתחילה להזכר מהי.
סבלנות
כמה מוכרות לי תחושותיכם.
אבל יש משהו שמוזר לי, בשיחה כל כך פתוחה על דיכאון, האם אינכם מחטטים טוב טוב בעבר ושואלים את עצמכם, פרט לשאלת משמעות החיים האובססיבית המוכרת, גם איך ולמה הגעת להיות בדיכאון?
כי אני לא הפסקתי ולא מפסיקה לחטט בזה ולנסות להבין את היסודות, את המקורות ואת השורשים.
אפשר לחפור היטב בעבר ולחפש את הגורם, עשיתי את זה זמן רב בעצמי. אם זה לא גורם מובהק אז זה הכל פרשנויות, ולא ברור מה הן שוות. לדעתי אפשר בסוף להגיע למובהק. זה מה שאני תמיד מחפשת, את הנוסחה, גם אם היא אישית בלבד. כשפרשנות היא נכונה, זה מעיר פתאום ניצוץ קטן של חיוּת וככה אתה יודע מה היא שווה אחר כך גם חפרתי בקרביי בטיפול פסיכולוגי-דינאמי. אני מנחש שגם את. זה לא עשה לי טוב. להפך, זה עשה לי רע.
בהחלט, שש שנים ברציפות, אצל פסיכולוגית ילדים, וזה די הציל אותי
אני חושב שכל מי שסובל מדכאון שאינו קשור לטראומה ידועה מראש (אונס, אובדן של אהוב, קריסה כלכלית, גירושים וכו') כדאי שילך בלי לחשוב פעמיים לטיפול פסיכולוגי-קוגניטיבי (CBT), מעולם לא ניסיתי. אני חושבת שטיפול כזה אני עושה לעצמי ואולי גם לאלו עם הטראומות כדאי להתחיל שם ולקבל כלים להתמודדות ויציאה מהדכאון. לא מאמינה בכלים להתמודדות, מאמינה בלידה מחדש או החיאה של העצמי באמצעות נגיעה בסיבות מותו קיימים מחקרים שמראים שטיפול דינאמי יכול אפילו להזיק לחולי דכאון.
זה אולי כשהם לא מסוגלים להתמודד רגשית, פסיכולוגית, עם מה שעולה בדינמיקה, כשהפחד הופך לאימת מוות והבלבול לכאוס פנימי מפרק. אבל לראייתי, אין דרך אחרת לצאת מזה.
ולגבי הסיבות,
יש סיכוי טוב שאין סיבה אחת למה נכנסים לדכאון, ושאפילו אין מחלה אחת שנקראת "דכאון" אלא אוסף של מחלות דומות שהפסיכולוגיה במצבה הלא מפותח לא יודעת להבחין בינהן. מסכימה. ובכל זאת מאמינה שיש נוסחה מובהקת שאולי עליתי עליה. יש מצב שזאת גם סתם יומרה מצדי זה ממש מצחיק לראות איך פסיכולוגי ופסיכיאטרים מאבחנים דכאון קליני לפי התנ"ך שלהם, ה-DSM: עלייה או ירידה בתאבון, שינת יתר או נדודי שינה וכו'.
וגם, כן, גם לי זה תמיד צרם, חוסר הספציפיות של הדי אס אם הלא אישי, אבל אם אתה אומר שזאת מחלה, הגיוני בהתחלה לחפש סימנים מובהקים כמו בכל מחלה אחרת.
יתכן מאד שדכאון הוא לא המחלה המקורית אלא המחלה שבעקבות מחלה שקטה ושוחקת, כמו שסכרת היא המחלה שמתחילה אחרי שאחרון תאי הלבלב נהרס במחלה האוטואימונית השקטה וחסרת הביטוי שקדמה לה. מסכימה. דיכאון זה כמו חום שמתריע על קיום המחלה. שוב, בחקירותיי הגעתי לזה שהמחלה המקורית היא איידס של העצמיות, או אם תרצה, התמוטטות של המערכת החיסונית של העצמי בגלל נגיף רגשי-מחשבתי שהושתל בו ואם זה כך, ממש לא מעניין עכשו אותי מהי המחלה שיצרה את המחלה, אלא איך לכל הרוחות אני יוצא מהמקום בו אני נמצא כרגע.
זה צריך להיות הפוך, במקום להתעניין איך נפטרים מהמחלה הסימפטומטית, מעניינים שורשיה, או המחלה המקורית, כדי שאפשר יהיה לרפא אותה מהשורש בצורה שתחזיק מעמד.
המטפל שלי עבד אתי על התחושה הזו של נורמאליות והכין לי מעין תעודת בקשת התקבלות למין האנושי. זה היה מצחיק ומרפא גם יחד. לכולנו יש שדים, רק ששלנו קיבלו פיקוד לכמה רגעים בעוד ששל אחרים נמים במוחם. אין נורמל, אתה פשוט רוצה לצחוק בנחת עם אסופת חברים ולשוחח שיחה ערה וקלילה ולא מצליח להבין מדוע אתה לבד ואובססיבי לשאלת משמעות החיים. המשמעות מגיעה מהרבה עשייה, אני רק עכשיו מתחילה להזכר מהי.
סבלנות
כמה מוכרות לי תחושותיכם.
אבל יש משהו שמוזר לי, בשיחה כל כך פתוחה על דיכאון, האם אינכם מחטטים טוב טוב בעבר ושואלים את עצמכם, פרט לשאלת משמעות החיים האובססיבית המוכרת, גם איך ולמה הגעת להיות בדיכאון?
כי אני לא הפסקתי ולא מפסיקה לחטט בזה ולנסות להבין את היסודות, את המקורות ואת השורשים.
אני הפסקתי, זה היה טיפול ארוך מדיי, יקר מדיי והוביל לרחובות ללא מוצא.
עוסקת בלתקן את היום ואת הלילה ואת האמונה והתקווה ולהחזיר את כל התחושות הישנות שהפכו מאוד עמומות.
המטפל שלי עבד אתי על התחושה הזו של נורמאליות והכין לי מעין תעודת בקשת התקבלות למין האנושי. זה היה מצחיק ומרפא גם יחד. לכולנו יש שדים, רק ששלנו קיבלו פיקוד לכמה רגעים בעוד ששל אחרים נמים במוחם. אין נורמל, אתה פשוט רוצה לצחוק בנחת עם אסופת חברים ולשוחח שיחה ערה וקלילה ולא מצליח להבין מדוע אתה לבד ואובססיבי לשאלת משמעות החיים. המשמעות מגיעה מהרבה עשייה, אני רק עכשיו מתחילה להזכר מהי.
סבלנות
כמה מוכרות לי תחושותיכם.
אבל יש משהו שמוזר לי, בשיחה כל כך פתוחה על דיכאון, האם אינכם מחטטים טוב טוב בעבר ושואלים את עצמכם, פרט לשאלת משמעות החיים האובססיבית המוכרת, גם איך ולמה הגעת להיות בדיכאון?
כי אני לא הפסקתי ולא מפסיקה לחטט בזה ולנסות להבין את היסודות, את המקורות ואת השורשים.
אפשר לחפור היטב בעבר ולחפש את הגורם, עשיתי את זה זמן רב בעצמי. אם זה לא גורם מובהק אז זה הכל פרשנויות, ולא ברור מה הן שוות. אחר כך גם חפרתי בקרביי בטיפול פסיכולוגי-דינאמי. אני מנחש שגם את. זה לא עשה לי טוב. להפך, זה עשה לי רע.
אני חושב שכל מי שסובל מדכאון שאינו קשור לטראומה ידועה מראש (אונס, אובדן של אהוב, קריסה כלכלית, גירושים וכו') כדאי שילך בלי לחשוב פעמיים לטיפול פסיכולוגי-קוגניטיבי (CBT), ואולי גם לאלו עם הטראומות כדאי להתחיל שם ולקבל כלים להתמודדות ויציאה מהדכאון. קיימים מחקרים שמראים שטיפול דינאמי יכול אפילו להזיק לחולי דכאון.
ולגבי הסיבות,
יש סיכוי טוב שאין סיבה אחת למה נכנסים לדכאון, ושאפילו אין מחלה אחת שנקראת "דכאון" אלא אוסף של מחלות דומות שהפסיכולוגיה במצבה הלא מפותח לא יודעת להבחין בינהן. זה ממש מצחיק לראות איך פסיכולוגי ופסיכיאטרים מאבחנים דכאון קליני לפי התנ"ך שלהם, ה-DSM: עלייה או ירידה בתאבון, שינת יתר או נדודי שינה וכו'.
וגם,
יתכן מאד שדכאון הוא לא המחלה המקורית אלא המחלה שבעקבות מחלה שקטה ושוחקת, כמו שסכרת היא המחלה שמתחילה אחרי שאחרון תאי הלבלב נהרס במחלה האוטואימונית השקטה וחסרת הביטוי שקדמה לה. ואם זה כך, ממש לא מעניין עכשו אותי מהי המחלה שיצרה את המחלה, אלא איך לכל הרוחות אני יוצא מהמקום בו אני נמצא כרגע.
המטפל שלי עבד אתי על התחושה הזו של נורמאליות והכין לי מעין תעודת בקשת התקבלות למין האנושי. זה היה מצחיק ומרפא גם יחד. לכולנו יש שדים, רק ששלנו קיבלו פיקוד לכמה רגעים בעוד ששל אחרים נמים במוחם. אין נורמל, אתה פשוט רוצה לצחוק בנחת עם אסופת חברים ולשוחח שיחה ערה וקלילה ולא מצליח להבין מדוע אתה לבד ואובססיבי לשאלת משמעות החיים. המשמעות מגיעה מהרבה עשייה, אני רק עכשיו מתחילה להזכר מהי.
סבלנות
כמה מוכרות לי תחושותיכם.
אבל יש משהו שמוזר לי, בשיחה כל כך פתוחה על דיכאון, האם אינכם מחטטים טוב טוב בעבר ושואלים את עצמכם, פרט לשאלת משמעות החיים האובססיבית המוכרת, גם איך ולמה הגעת להיות בדיכאון?
כי אני לא הפסקתי ולא מפסיקה לחטט בזה ולנסות להבין את היסודות, את המקורות ואת השורשים.
אני הפסקתי, זה היה טיפול ארוך מדיי, יקר מדיי והוביל לרחובות ללא מוצא.
עוסקת בלתקן את היום ואת הלילה ואת האמונה והתקווה ולהחזיר את כל התחושות הישנות שהפכו מאוד עמומות.
המטפל שלי עבד אתי על התחושה הזו של נורמאליות והכין לי מעין תעודת בקשת התקבלות למין האנושי. זה היה מצחיק ומרפא גם יחד. לכולנו יש שדים, רק ששלנו קיבלו פיקוד לכמה רגעים בעוד ששל אחרים נמים במוחם. אין נורמל, אתה פשוט רוצה לצחוק בנחת עם אסופת חברים ולשוחח שיחה ערה וקלילה ולא מצליח להבין מדוע אתה לבד ואובססיבי לשאלת משמעות החיים. המשמעות מגיעה מהרבה עשייה, אני רק עכשיו מתחילה להזכר מהי.
סבלנות
כמה מוכרות לי תחושותיכם.
אבל יש משהו שמוזר לי, בשיחה כל כך פתוחה על דיכאון, האם אינכם מחטטים טוב טוב בעבר ושואלים את עצמכם, פרט לשאלת משמעות החיים האובססיבית המוכרת, גם איך ולמה הגעת להיות בדיכאון?
כי אני לא הפסקתי ולא מפסיקה לחטט בזה ולנסות להבין את היסודות, את המקורות ואת השורשים.
המטפל שלי עבד אתי על התחושה הזו של נורמאליות והכין לי מעין תעודת בקשת התקבלות למין האנושי. זה היה מצחיק ומרפא גם יחד. לכולנו יש שדים, רק ששלנו קיבלו פיקוד לכמה רגעים בעוד ששל אחרים נמים במוחם. אין נורמל, אתה פשוט רוצה לצחוק בנחת עם אסופת חברים ולשוחח שיחה ערה וקלילה ולא מצליח להבין מדוע אתה לבד ואובססיבי לשאלת משמעות החיים. המשמעות מגיעה מהרבה עשייה, אני רק עכשיו מתחילה להזכר מהי.
תגובות (11)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לקח לי בכלל זמן להודות שיש לי כאב מיוחד, מהסוג שלא חשתי מעולם קודם, ושאיש מסביבי לא מבין.
אחר כך דרך התבוננות בו בשעות ושבועות של יסורים, למדתי אותו.
האם אני רוצה להרפא?
האם אני רוצה להגדיר דכאון מדעית? בטח.
אבל המדע עדיין מגמגם שם (ולדעתי, לא לעוד הרבה זמן, אני מנבא פריצות דרך בקרוב)
עזבי צניעות עכשו, מה אולי הבנת?
איך אפשר להתרפא אם לא תדע, לפני הכול, להגדיר במדויק, כמעט כעובדה מדעית, מהו הכאב שלך?
תמיד אני אומרת שיש אנשים שנולדו עם פגם במנגנון ההגנות הפסיכולוגיות: חוסר יכולת להדחיק.
אצל אנשים כמונו, השדים חיים לצדם באור יום. אצל הנורמליים הם סגורים הרמטית בתוך תיבת פנדורה פנימית.
כן, זה ארוך מדי ויקר מדי.
אפשר לחפור היטב בעבר ולחפש את הגורם, עשיתי את זה זמן רב בעצמי. אם זה לא גורם מובהק אז זה הכל פרשנויות, ולא ברור מה הן שוות. אחר כך גם חפרתי בקרביי בטיפול פסיכולוגי-דינאמי. אני מנחש שגם את. זה לא עשה לי טוב. להפך, זה עשה לי רע.
אני חושב שכל מי שסובל מדכאון שאינו קשור לטראומה ידועה מראש (אונס, אובדן של אהוב, קריסה כלכלית, גירושים וכו') כדאי שילך בלי לחשוב פעמיים לטיפול פסיכולוגי-קוגניטיבי (CBT), ואולי גם לאלו עם הטראומות כדאי להתחיל שם ולקבל כלים להתמודדות ויציאה מהדכאון. קיימים מחקרים שמראים שטיפול דינאמי יכול אפילו להזיק לחולי דכאון.
ולגבי הסיבות,
יש סיכוי טוב שאין סיבה אחת למה נכנסים לדכאון, ושאפילו אין מחלה אחת שנקראת "דכאון" אלא אוסף של מחלות דומות שהפסיכולוגיה במצבה הלא מפותח לא יודעת להבחין בינהן. זה ממש מצחיק לראות איך פסיכולוגי ופסיכיאטרים מאבחנים דכאון קליני לפי התנ"ך שלהם, ה-DSM: עלייה או ירידה בתאבון, שינת יתר או נדודי שינה וכו'.
וגם,
יתכן מאד שדכאון הוא לא המחלה המקורית אלא המחלה שבעקבות מחלה שקטה ושוחקת, כמו שסכרת היא המחלה שמתחילה אחרי שאחרון תאי הלבלב נהרס במחלה האוטואימונית השקטה וחסרת הביטוי שקדמה לה. ואם זה כך, ממש לא מעניין עכשו אותי מהי המחלה שיצרה את המחלה, אלא איך לכל הרוחות אני יוצא מהמקום בו אני נמצא כרגע.
אני הפסקתי, זה היה טיפול ארוך מדיי, יקר מדיי והוביל לרחובות ללא מוצא.
עוסקת בלתקן את היום ואת הלילה ואת האמונה והתקווה ולהחזיר את כל התחושות הישנות שהפכו מאוד עמומות.
כמה מוכרות לי תחושותיכם.
אבל יש משהו שמוזר לי, בשיחה כל כך פתוחה על דיכאון, האם אינכם מחטטים טוב טוב בעבר ושואלים את עצמכם, פרט לשאלת משמעות החיים האובססיבית המוכרת, גם איך ולמה הגעת להיות בדיכאון?
כי אני לא הפסקתי ולא מפסיקה לחטט בזה ולנסות להבין את היסודות, את המקורות ואת השורשים.
המטפל שלי עבד אתי על התחושה הזו של נורמאליות והכין לי מעין תעודת בקשת התקבלות למין האנושי. זה היה מצחיק ומרפא גם יחד. לכולנו יש שדים, רק ששלנו קיבלו פיקוד לכמה רגעים בעוד ששל אחרים נמים במוחם. אין נורמל, אתה פשוט רוצה לצחוק בנחת עם אסופת חברים ולשוחח שיחה ערה וקלילה ולא מצליח להבין מדוע אתה לבד ואובססיבי לשאלת משמעות החיים. המשמעות מגיעה מהרבה עשייה, אני רק עכשיו מתחילה להזכר מהי.
סבלנות
מה זה נורמאלי?
אתה בן אדם.
לא רואה בך שוני.