המטרה: א.ו.ש.ר (זרעים של א.ו.ש.ר לשעבר)
איך אני הופך דימיון למציאות. המסע שלי בדרך לא.ו.ש.ר.
*ועוד משהו, אני לא רוצה לרשום כל הזכויות שמורות (למרות שהן כן). אם את/ה מעתיק/ה מצטט/ת ממני זה בסדר ובכיף, בתנאי שתפנה/י קישור למקור ותיתן/י קרדיט. תודה.
פוסטים אחרונים
- הדלתות 29/4/20
- לבד. מונולוג. 19/6/18
- דיאלוג לבבי 20/3/18
- חיבוק 3/10/16
- תנינים של חרדה 10/4/15
- אפס מאמץ 10/2/15
ארכיון
0
תקוה, אהבה ואמונה
 ציפיות. לא אלה של המיטה שמכסות את הכרית. הדברים האלה שאנחנו מצפים מאחרים. מיתרים ארוכים ודקים של ציפיות. חוטים, קורים ושלשלאות. כל כך מצפים שאנחנו בעצם כובלים, קושרים, מלפפים, מחברים, מצמידים ונאחזים. ציפיות הן רצון. לפעמים הציפיות שלנו הן כמו קורי עכביש דקים, בלתי נראים, ארוגים ביד אמן, דביקים, מכסים את הפנים. יש ציפיות שהן כמו חבלים עבים שאינם ניתנים לניתוק. אחרות כמו מיתרים שניתן למשוך בהם, ימינה, שמאלה, למעלה או למטה. לכוון את התנועה, לרסן או להדהיר. הגרועות מכל הן ציפיות השלשלאות, אלה שכובלות, מלופפות סביב סביב ואינן נותנות חופש תנועה כלל. וישנם ציפיות שהן בכלל כמו קצף וערפל שמסתירות את האור בנעימות. הציפיות מושלכות קדימה אל האחר, מנסות לקנות בו אחיזה, להצמד היטב, לא להרפות. מרגע שאנחנו מצפים, הן כבר ממהרות לדרכן, אל האחר, היישר אליו, לחדור לתוכו, להגביל, לווסת, לשלוט. יש כאלה שהציפיות מחליקות מהם בקלות, לא משאירות שריטה אפילו. אחרים, יוצאים בשריטות שטחיות, קלות בלבד. לעומתם, אנשים שהציפיות משתרשות בהם היטב, חודרות אל מתחת לעור, לתוך הבשר, העצמות. שם הן מתחילות לפתח להן עולם משל עצמן, כמו עפץ בענף של עץ. כל כך הרבה ציפיות, כל כך הרבה משקל עודף. אותו הדבר קורה בצד המצפה, גם שם קונות להן הציפיות אחיזה, מכות שורש, מגדלות גזע, ענפים ועלים לאורך הקורים, החוטים, החבלים והשלשלאות שמחברות בין שני הצדדים. מה קורה להן לציפיות האלה שהן לפתע נקרעות ונעקרות. בדרך כלל הן נעקרות בצד המצפה, פוערות בו פצע כואב ומדמם מאכזבה מרה. כאב העקירה מתחלף לו אט אט בצלקת מלבינה, במקום בו הייתה ציפייה גדולה. צלקת של אכזבה. אך הציפייה לא מתה גם לאחר האכזבה, היא ממשיכה להיות מחוברת למצופה. הוא גורר אותה אחריו כמו גידול עודף, שערה ארוכה, שאיננה נושרת, שנים ארוכות לאחר מכן. אם ינסה להסירה, לעקור את האחיזה שלה בו, גם הוא יחוש כאב. הכאב לאכזב. הכאב שלא לעמוד בציפייה. כמה אנשים מסתובבים בעולם, שעירים מעל המשוער, בשערות של ציפיות. ואם לא תעקר הציפייה מאף צד, אלא פשוט תקרע באמצעה, שני הצדדים יסחבו את הציפייה המחולקת הזו איתם, עד שיראו שהיא מיותרת אם בכלל. שעירים לעזאזל. גרוע מכל הן הציפיות שלנו מעצמנו. אלה שאנחנו מלפפים סביבנו. שחונקות אותנו במו ידינו. שכובלות אותנו לעצמנו. הציפייה שלנו מעצמנו יוצאת מתוכנו וחוזרת אל תוכנו. כואבת כפליים. לא ניתנת לחלוקה, אין מי שנושא בנטל שלה מלבדנו. אנחנו מזינים אותה משני הכיוונים. כמו איבר נוסף שהופך אט אט להיות חלק מאיתנו, מעוות, ומכופף כגיבנת. כמה קשה להתיר את הקשרים האלה של הציפייה העצמית, לעקור את השורשים בשני הצדדים. לחוש את האכזבה הכפולה, מעצמך ומעצמך. כל כך כואב וקשה שאנחנו מוותרים על המאמץ וממשיכים להתהלך כפופים ומעוותים תחת המשא של הציפיות שלנו ושל אחרים. האם ישנה תקוה? אולי. אם נקוה במקום לפתח ציפיות. אם נקוה במקום להשליך ציפיות על אחרים. אם נקוה במקום לצפות מעצמנו לקוות. התקוה היא אחרת. היא איננה קור, חוט או כבל. התקוה היא שחרור. היא משחררת את האחר להיות מי שהוא וממלאת גם אותו בתקוה להצלחה. היא איננה כובלת את עצמה, היא נעימה, היא מעודדת ומחבקת. התקוה היא מתנה שנשלחת עטופה באהבה וחדורה באמונה, אל האחר. אל עצמנו. היא איננה רצון, היא גם לא רגש. מקוה לקוות ולהפסיק לצפות.
|
תגובות (11)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מעניין כתבת
מצטרף לדעתו של אלכס על ההגדרה
ציפיות כפאסיביות
אלעזר
יפה מאוד, תהני לך וגם מהנעליים.
וחובות באמת עושים לרצות לעבוד כמה שיותר בכדי שכמה שיותר מהר לגמור עם זה :)
שתי נסיעות כבר בתכנון וגם קניתי היום נעליים, אבל אני חייבת להחזיר את החובות על השיפוצים...
איזה יופי של מחשבה. אהבתי מאוד את הרעיון של קו וצף, גם אם אבשלום קור יגיד שזה לא מאותו מקור :-)
יום מקסים
אני חושב שאת הבחנת בעצמך במילייך בין מטרה ויעד כלומר, משהו מוגדר למדי וציפייה שהיא משהו עמום יותר אך יחד עם זאת כובל. בציפייה אנחנו מחכים למשהו שיקרה. ממתינים. ויפה אמר פה קודם מישהו לגבי הפסיביות.
מטרה ויעד אנחנו אקטיביים - חותרים למגע (בז'רגון הצבאי שכה חדר לשפה היומיומית), מבצעים, עובדים, "עושים הספק" וקוצרים הצלחה או כישלון. בציפייה זה אחרת.
ועוד משהו - למה לעבוד 7 ימים וכל כך הרבה זמן? את מתכננת חופשה אחרי זה אני מקווה :-)
ציפיה מלשון "צף"- זאת מחשבה שצפה אי שם בין הרצוי למצוי ואתה לא יודע היכן תנחת.
תקווה לעומת זאת, נגזרת של המילה "קו" והיא קו ישיר שמחבר לך את השכל ללב.
תודה שחלקת, יום נפלא***
בגלל זה צריך להציב ציפיות ריאליות ולהשתדל לעמוד בהן - אני מצפה מעצמי להרוויח כך וכך השנה, לקבל עוד עבודה כזאת וכזאת, להגיע למיומנות מסוימת בספורט, באיטלקית... למה לא? במה זה פסול?
החודש למשל הצבתי לעצמי מטרה לעבוד 7 ימים בשבוע, יותר מעשר שעות ביום, אולי 12 או יותר, ולעשות הספק של חודשיים. ומשכורת בהתאם. והצלחתי! זה המון המון סיפוק.
אכן - בדומה למה שכתבתי - כבלים פסייבים מטבעם. מגבילים תנועה והתפתחות.
חן חן
תודה, נושא מעניין בחרתה.
לתפישתי ציפיות הן תפישה פאסיבית , כולמר במקום לבטא את עצמי
אני מצפה מהזולת או מעצמי.
איני מוצא שום דבר חיובי בציפיות, הם תפישה מעקרת שאינה מקדמת את הצרכים והרצונות העצמיים.
ציפיות אינן מקדמת כלל , לדוגמא:
אני מצפה מעצמי להיות ... מה .... מודע, רופא , נגר, עדין ....
אני מעדיף את זיהוי הצרכים שלי , ואם הצורך שלי לטפל באנשים והרפואה מעניינת אותי ... אלך ללמוד רפואה.
כלומר יש אקטיביות.
בציפיה אין תנועה או התפתחות .
בברכה
אלעזר
במקרה של עצמי אני חושב שזה עדיף עדיין לקוות ולא לצפות. קודם כל כי זה יוצר פחות הפרדה ביני לבין עצמי :-) ודבר שני, גם ציפיות מעצמי יוצרות כבלים וחוטים ותסבוכות שמכבידים עליי.
זה עניין סמנטי לכאורה אבל יש בו משהו. בגלל זה כתבתי.