0
ציפיות. לא אלה של המיטה שמכסות את הכרית. הדברים האלה שאנחנו מצפים מאחרים. מיתרים ארוכים ודקים של ציפיות. חוטים, קורים ושלשלאות. כל כך מצפים שאנחנו בעצם כובלים, קושרים, מלפפים, מחברים, מצמידים ונאחזים. ציפיות הן רצון. לפעמים הציפיות שלנו הן כמו קורי עכביש דקים, בלתי נראים, ארוגים ביד אמן, דביקים, מכסים את הפנים. יש ציפיות שהן כמו חבלים עבים שאינם ניתנים לניתוק. אחרות כמו מיתרים שניתן למשוך בהם, ימינה, שמאלה, למעלה או למטה. לכוון את התנועה, לרסן או להדהיר. הגרועות מכל הן ציפיות השלשלאות, אלה שכובלות, מלופפות סביב סביב ואינן נותנות חופש תנועה כלל. וישנם ציפיות שהן בכלל כמו קצף וערפל שמסתירות את האור בנעימות. הציפיות מושלכות קדימה אל האחר, מנסות לקנות בו אחיזה, להצמד היטב, לא להרפות. מרגע שאנחנו מצפים, הן כבר ממהרות לדרכן, אל האחר, היישר אליו, לחדור לתוכו, להגביל, לווסת, לשלוט. יש כאלה שהציפיות מחליקות מהם בקלות, לא משאירות שריטה אפילו. אחרים, יוצאים בשריטות שטחיות, קלות בלבד. לעומתם, אנשים שהציפיות משתרשות בהם היטב, חודרות אל מתחת לעור, לתוך הבשר, העצמות. שם הן מתחילות לפתח להן עולם משל עצמן, כמו עפץ בענף של עץ. כל כך הרבה ציפיות, כל כך הרבה משקל עודף. אותו הדבר קורה בצד המצפה, גם שם קונות להן הציפיות אחיזה, מכות שורש, מגדלות גזע, ענפים ועלים לאורך הקורים, החוטים, החבלים והשלשלאות שמחברות בין שני הצדדים. מה קורה להן לציפיות האלה שהן לפתע נקרעות ונעקרות. בדרך כלל הן נעקרות בצד המצפה, פוערות בו פצע כואב ומדמם מאכזבה מרה. כאב העקירה מתחלף לו אט אט בצלקת מלבינה, במקום בו הייתה ציפייה גדולה. צלקת של אכזבה. אך הציפייה לא מתה גם לאחר האכזבה, היא ממשיכה להיות מחוברת למצופה. הוא גורר אותה אחריו כמו גידול עודף, שערה ארוכה, שאיננה נושרת, שנים ארוכות לאחר מכן. אם ינסה להסירה, לעקור את האחיזה שלה בו, גם הוא יחוש כאב. הכאב לאכזב. הכאב שלא לעמוד בציפייה. כמה אנשים מסתובבים בעולם, שעירים מעל המשוער, בשערות של ציפיות. ואם לא תעקר הציפייה מאף צד, אלא פשוט תקרע באמצעה, שני הצדדים יסחבו את הציפייה המחולקת הזו איתם, עד שיראו שהיא מיותרת אם בכלל. שעירים לעזאזל. גרוע מכל הן הציפיות שלנו מעצמנו. אלה שאנחנו מלפפים סביבנו. שחונקות אותנו במו ידינו. שכובלות אותנו לעצמנו. הציפייה שלנו מעצמנו יוצאת מתוכנו וחוזרת אל תוכנו. כואבת כפליים. לא ניתנת לחלוקה, אין מי שנושא בנטל שלה מלבדנו. אנחנו מזינים אותה משני הכיוונים. כמו איבר נוסף שהופך אט אט להיות חלק מאיתנו, מעוות, ומכופף כגיבנת. כמה קשה להתיר את הקשרים האלה של הציפייה העצמית, לעקור את השורשים בשני הצדדים. לחוש את האכזבה הכפולה, מעצמך ומעצמך. כל כך כואב וקשה שאנחנו מוותרים על המאמץ וממשיכים להתהלך כפופים ומעוותים תחת המשא של הציפיות שלנו ושל אחרים. האם ישנה תקוה? אולי. אם נקוה במקום לפתח ציפיות. אם נקוה במקום להשליך ציפיות על אחרים. אם נקוה במקום לצפות מעצמנו לקוות. התקוה היא אחרת. היא איננה קור, חוט או כבל. התקוה היא שחרור. היא משחררת את האחר להיות מי שהוא וממלאת גם אותו בתקוה להצלחה. היא איננה כובלת את עצמה, היא נעימה, היא מעודדת ומחבקת. התקוה היא מתנה שנשלחת עטופה באהבה וחדורה באמונה, אל האחר. אל עצמנו. היא איננה רצון, היא גם לא רגש. מקוה לקוות ולהפסיק לצפות.
|