פעם אהבתי לעבוד בפיג'מה. הרגשתי שאני מבזבזת פחות זמן במעבר בין הכרית שלי לשולחן העבודה בבוקר. הרגשתי נהדר, כמו מפלצת שעירה וגדולה הצוללת היישר אל העבודה כמו לקערת בשר עסיסית מבלי לומר אפילו תודה.  

במבט מבחוץ, אנחנו חיים בעולם שבו הפרסום מגביר את הפנטזיות שלנו לגבי המציאות ואנחנו מאמינים שמה שנדמה לנו שאנחנו צריכים זה משהו שאנחנו חייבים לקבל וכל דבר אחר יהיה בגדר פשרה.   
 

במבט פנימה, אנחנו חיים לבד. במקרים קיצוניים, החיים לבד למשך פרקי זמן ארוכים מחזקים את הפנטזיות שלנו בצורה שמקבעת אותנו לאט לאט בתוך אקסיומה.    

מה היא עמידות, אם כך? ואיך אנחנו מפתחים אותה? מישהו שאל אותי לאחרונה, "אם היית תמיד מנצחת, האם היית לומדת משהו?" או " איך תדעי אם את אוהבת אוכל חריף, אם מעולם לא טעמת ממנו?"  

איך אנחנו משנים את התפיסה שבה אנחנו מחזיקים מאז ומתמיד- שיש מישהו או מישהי אי שם שמתאימים לנו בדיוק (ואנחנו להם) ? 

כל מה שאנו יכולים לעשות זה להיות אחראים על מי שאנחנו באותו דייט. באותה פגישה. באותה שיחת טלפון. ואנחנו נפשל, זה בטוח (זו אפילו ברכה). אבל אנחנו נהיה על המגרש, משחקים את המשחק, נבוא במגע עם אנשים אחרים, עם החיים עצמם. וזה המון, אם לא הכל. השבוע בסדנה של יעל וארי למציאת הזוגיות הנכונה 
 (myh.co.il) – תירגלנו את העובדה שיש בנו הכל, גם חיובי וגם שלילי. אנחנו בוחרים מה להיות בכל רגע נתון. (אנחנו גם יכולים לבחור מתי ללבוש פיג'מה)