האוויר מתחיל להריח כמו סתיו. האף שלי רוצה שיהיה עכשיו סתיו. כל הקיץ הוא סתום וסרבן ועכשיו הוא פותח נחיר סקרן ומחייך לעצמו נמשים. אני מטיילת בשדרה בדרך למקום שלא דחוף לי להגיע אליו. ילדים רצים, צוחקים, נופלים, בוכים ומיד צוחקים. ילד קטן שאיבד קצת כיוון רץ אלי ורק בשנייה האחרונה מזהה שאני לא אמא שלו. הוא עוצר בחריקת כפות רגליים קטנות וחותך לימין. לזאטוט יש עיניים שאני מכירה. מלוכסנות מעט, חומות וחמות. כמו העיניים של רז.

שנים שהעיניים שלו לא צפו לי לראש. אני מחייכת ונזכרת. לקראת הסתיו מותר לשחרר את הנוסטלגיה מהרצועה ולתת לה לרוץ חופשי בשדרות.

עד גיל 4 לא ידעתי מילה עברית.  ככה זה כשלהורים יש אג'נדה טווטונית לטווח ארוך. לילדה יהיה רקע תרבותי. סוף לויכוח. את העברית היא תלמד מהילדים בגן. ילדים לומדים מהר. זה נכון.

בוקר ראשון לגן ואני כולי נרגשת. אמא מלבישה אותי חג. חצאית כחולה עם קפלים , חולצה לבקנית מעומלנת, גרביים צחורות ונעלי לכה שהפנים שלי בהן נראות מצחיקות ושמנות. יש לי שתי קוקיות ופוני עם תלתל סרבן. אמא מוותרת לתלתל שעדיין נראה מבוהל. הגיע זמן ללכת.

הגן גדול וענקי. חדר רחב, כסאות קטנים ואחריהם דלת גדולה לחצר. אני נצמדת לאמא ומסתכלת מסביב. הרבה ילדים חדשים מתנגשים בין עצמם בחדר. הם לובשים גופיות כותנה עם פסים, תחתונים בכל מיני צבעים וכפכפים שכבר נזרקו לפינה. העיניים שלי מתרחבות וכובשות לי את כל הפנים. אמא אומרת שלום. הגופייה שלה קטנה וצמודה ואין במה להחזיק. היא נושקת והולכת.

הגננת מסובבת אותי לפני שאני קודחת שני חורים גדולים בדלת שנסגרה אחריה ומובילה אותי לחצר. אני מנקה את שוליו של ארגז החול ומתיישבת מעדנות. הנעליים שלי מנוקדות מחול. אני נושמת עמוק וצל נופל לרגלי. אני מרימה מבט אנטילופה לכודה ונתקלת בזוג עיניים מלוכסנות, חומות, שלא צריכות פה כדי לחייך. העיניים מחוברות לילד קטן ולילד יש דלי. הילד ממלא את הדלי ריבואות של חול, מתקרב ומרוקן אותו על ראשי בלי שום טקס.

הוא לא צוחק צחוק מרושע, לא מצביע ולא ממלא את הדלי מחדש. רק מביט בי והעיניים שלו צוחקות לי סיכוי. הראש שלי מחשב את חישובי השכר והעונש שיגיעו לי בשובי מהגן נוטפת חול. העיניים שלו מבלבלות לי את החשבון ופתאום אני מחייכת. רגע אחרי אני צוחקת.

הוא מתיישב על החול וחולץ לי נעליים. אני עוקבת ומורידה לי גרביים. הוא נותן לי יד ואנחנו מחפשים פינה ומשחקים כל היום בהשד יודע מה. לא היו למשחק חוקים, כללים, מנצחים או מפסידים. רק שני ילדים, אדמה פריכה ושמיים חומלים. חזרתי הביתה שמחה למרות שלא למדתי מילה חוץ מרז. מילה ששעות חשבתי שמשמעותה היא "אני".

למחרת ובכל יום בשנה שיחקתי עם רז והיינו לעצמנו עולם ומלואו. חלקנו מזרון לשנת צהריים, פרוסות לחם וריבה לארוחת צהריים, את המילים החדשות שלו והמבטא הישן שלי. גן עדן מגודר.

בשנה שאחרי רז לא בא. הגננת אמרה שהם עברו ואמרה לי שם של מקום. בכיתי ימים אבל אז התקרבו ילדים אחרים. שיחקנו, שכחתי לרגע עד שהגיע הסתיו לשדרה והעיניים של רז רצו אלי, בלי כוונה.

כבר שנים שלא הסתכלו עלי בעיניים כאלו. כמה חבל. אבל עכשיו סתיו, אני מחייכת והאף שלי מתעטש ואומר לי להמשיך כבר ללכת.