"כשהציפורים הנודדות, נודדות הרחק מכאן, הן לא שוכחות לקחת עימן משהו...למזכרת" "מה כבר ציפורים יכולות לקחת למזכרת?" "זכרון של ריח, זכרון של טעם, זכרון של תמונה חולפת" ככה היא אמרה לי, שערה שיבה אסוף אחור. גומייה אדומה. ריח אלכוהול באויר, האחד שמנקים איתו. בוקר מקשט וילון מהוה שנים. היא מפנה ראשה אליו. מחייכת את קרני השמש, מתוך מיטת ברזל. "חשבתי שהיום לוקחים אותך מפה" "לא, אמרתי להם שאין צורך להגיע. טוב לי פה. עוד מעט, יפתחו הצבעונים ואני רוצה לראות."
הרוח שבה, קיימת בי. מיטתה ריקה, הוילון הוסר, השמיים קודרים את הגשם. לי, הטעם בפה, עדיין. עוגיית פרח, עם אדום באמצע. לא שכחתי לקחת עימי. |