אני נעמדת מול כולם. קוראים לי סיגלית ואני אלכוהליסטית-זו הפעם הראשונה שלי כאן. כולם מוחאים כפיים ואומרים שהם אוהבים אותי. אני מתיישבת וחשה בושה עמוקה. בנצי מתחיל לדבר ואומר שהוא כבר פיכח שמונה חודשים. כולם מוחאים כפיים לבנצי. וכך המעגל מתקדם. כל אחד אומר כמה זמן לא שתה אלכוהול או למה הוא הגיע לכאן. כולם מוחאים לכולם כפיים ואומרים לכולם שהם אוהבים אותם. אני מרגישה חוסר ייחודיות- מעין שכפול של האנשים שלידי. הכל התחיל אצלי כשגיליתי שיש לי איידס . סדיוק נכנסתי לקשר חדש ושנינו עשינו בדיקת איידס , אלא ששלו יצאה שלילית ושלי יצאה חיובית. עשיתי מספר בדיקות איידס כדי לוודא שזו לא טעות. פשוט לא יכולתי להאמין שלי יכולה להיות מחלת מין שכזאת. אני מחשיבה את עצמי כאשה חסודה ולמעשה שכבתי רק עם שלושה גברים בחיי. בניגוד לאחותי, שתמיד מתהוללת ומשתתפת במסיבות סווינגרס , אני תמיד הייתי זו שיושבת בבית ולומדת. לכן ממש התפלאתי שיצאתי חיובית, ולכן גם לא האמנתי. שבוע אחרי כבר התחלתי לשתות כל מה שהיה בבית- נפתח לי צמא כזה שלא ידע רוויה- והעיקר שאחוז נפח האלכוהול יהיה גבוה- שהזיכרון של היותי חולה יימחק. הבן זוג שלי באותו תקופה החליט שאין לו טעם להשאר במערכת היחסים הזאת מכיוון שהיא רק בראשיתה, ואין טעם להמשיכה לאור מצבי. כך שנשארתי לבד. לא הגעתי למשרד בו עבדתי במשך שבועות, ולא הודעתי כלום. היו לנו כמה פרויקטים של עיצוב גרפי שלקחנו על עצמנו, אבל אני לא הייתי שם כדי לסייע בכלום אפילו לא ב מצגת עסקית – שזה היה לרוב תחום המומחיות שלי. לקח לי שמונה חודשים להבין שאני צריכה עזרה, וככה הגעתי לכאן, למעגל הזה. אני לא רוצה להיות פה, זה לא מרגיש לי נכון. אני רק רוצה להיות לבד- אני והבקבוק, ולשכוח הכל. לא רוצה שיגידו לי שהם אוהבים אותי. מי שהיה צריך לאהוב אותי, לא אהב מספיק כדי לספר לי שהוא נשא, והדביק אותי, אז מה אכפת לי מהם.