בסופו של דבר מגיע רגע שצריך להתמודד עם זה. כי אין ברירה. פתאום כל החברים שלי החליטו לפתח חיים, ואין להם זמן אלי, ובYESאין מה לראות. פעם הייתי נעלבת.. היום, אחרי שהבנתי שהמשפט שאמא שלי טיפטפה לי כל חיי "להיעלב זו בחירה" הוא משפט טיפשי וחסר כל קשר למציאות, אני נעלבת פחות ומנסה להיות יותר מבינה. אולי פיתחתי מודעות, אולי התבגרתי..

ב14 במרץ אני אחגוג יום הולדת 25. מלבד העובדה שזה נורא גדול וזה חצי יובל ואני כבר רגל אחת בקבר, אני די מתרגשת.

אבא שלי גידל אותי באופטימיות זהירה. תמיד אמר לצפות לטוב ביותר ולהתכונן לגרוע מכל. אמא הייתה מחזקת ומוסיפה שציפיות זה לכריות. עד היום אני תוהה אם העובדה שאני מצפה ליותר היא כשל בחינוך..

לכבוד גיל 25 (אולי אם אני אגיד את זה מספיק פעמים אני אצליח לקבל את זה בסוף) אני רוצה להיות מסוגלת להיות לבד.

כחלק מתהליך המעבר לחצי היובל הבא החלטתי לעשות מעשה. ביחד עם כל המסמכים שאני צריכה לגרוס במשרד הוספתי רשימה אישית של כל הדברים שאני צריכה לגרוס בחיים שלי. לפעמים צריך פעולה מוחשית כדי לגרום למשהו אמורפי להיעלם. הכנסתי את הדף לאמצע ערימת הניירות ונתתי לו להיהפך לרצועות של נייר גרוס שלעולם לא יוכלו לחבור שוב יחדיו. אולי זה יעזור.

אולי עכשיו יהיה לי קל יותר לשבת לבד לאכול. למרות שאני פולניה.