הגעתי לג'אן פיליפס בחיפושיי אחר ספר בנושא צילום תרפויטי.  ג'אן פיליפס היא יוצרת רב תחומית: צלמת וסופרת שכתבה את הספר:

"photography as a healing art". בספר גיליתי אישה מדהימה ומסקרנת, דבר שמשך אותי לחפש ספרים נוספים שלה וכך הגעתי לספרה: "Marry your muse".  לאחר קריאת הספר היא הפכה למורת הדרך שלי, עודדה אותי בימים סוערים ונתנה לי המון השראה וכוח להמשיך ליצור למרות התפיסות המקובלות של הסביבה.  אני רוצה להביא קטע מספרה שמספר על מקרה שארע לה באחת הסופות הנוראיות בארה"ב:

"נסעתי בעשרים מייל לשעה, אפי נמצא אינצ'ים ספורים מההגה.  רוכנת קדימה בפחד ובדריכות ממוקדת, נכנסתי ישר לתוך הסערה שהתערבלה סביבי כמו טורנדו פראי.  כלום לא היה מלפניי מלבד מערבולת משתוללת של לבן מול שמיים שחורים כזפת.

עכשיו חזרתי להיות ילדה קתולית בת 8 שסומכת על האיש עם הזקן שיחולל נס. המחשבה ההיא תמיד מופיעה בשעת חירום, אך ידעתי שאני צריכה להיכנס עמוק יותר,  לא יכולתי לחשוב על משהו מחוץ לעצמי.  הייתי חייבת להתמקד במה שבהישג ידי.

עדיין מבוהלת, כאשר עמוד השדרה שלי מתחיל להרגיש כמו מוט פלדה, עבדתי יותר בשקדנות על התפילה התמציתית.

"טוב" פלטתי, שולחת עוד ענני הבל פה לחשיכה "אני לא צריכה כוח חיצוני עכשיו.  אני צריכה גישה לאלוהים שבתוכי, אני זקוקה לכוח הגדול של היחידות הפנימיות שלי למשימה הזו."

מבעד לשריקת הרוח וחריקת הצמיגים על השלג, יכולתי לשמוע את פעימות ליבי המזרים דם אדום וחם דרך הורידים המכווצים מפחד.  שלג התערבל במעגלים כבתמונת הכוכבים של ואן גוך והזדחלתי דרך אזור הדמדומים של שחור ולבן בעוד שתפילות חדשות נוצרות בתוך מעיי המתהפכים.

"דרך" לחשתי "אני מכונית וצמיג ואני מצהירה על אחדותנו, אני שלם, נעים יחד והכל בסדר" התרכזתי בלהפוך לדרך, למכונית ולצמיגים בו זמנית.  הייתי פלדה שנעה בבטחון, גומי שחור עגול מסתובב, מחבק כבישים קפואים שהחזיקו אותי-כולנו קשורים בחיבוק מסתורי.  התפילה שלא באה מראשי אלא ממקום עמוק בתוכי, לא הייתה על הצלה, לא על שינוי נסיבות, היא הייתה פשוט על קבלת המציאות."