להתחיל את הכול מחדש כמה שזה מפחיד ובודאי זה מאוד קשה,

כשאשתי הייתה על ערש דווי בכוחותיה האחרונים הזכירה לי את ההבטחה שהבטחנו זה לזו עוד בתחילת דרכנו כזוג צעיר ומאוהב עד השמיים, אשר לא האמין שדבר נורא שכזה יכול לקרות לו, היינו משוכנעים שנזקן יחד עד סוף כל הזמנים, אולם בכל זאת אנו מבטיחים כל מיני הבטחות והבטחות צריך לקיים,

כמו שאמרתי אשתי הזכירה לי שהבטחנו במידה ויקרה משהו לאחד מאיתנו, הנותר משנינו יתחזק וימשיך את חייו לאחר שנת האבל, על מנת להעניק לאדם אהוב את הכבוד הראוי ,

תוך כדי שאני מחבק אותה ושומע את הדברים האלו יוצאים מפיה החלש וקולה הנמוג, אני מבין את החשיבות והמשמעות ל"המתנה" הזו, לסמליות לאבל של שנה שיש לה לאשתי ממש בימיה האחרונים, אני לחשתי לאוזנה כשכולי נסער ונפחד מהמעמד הקשה מנשוא הזה, כשדמעות כבדות מרטיבות את לחיינו הצמודות שלמענה למען אהובתי אתאבל ואחכה יותר, שנה שנתיים גם שלוש אם צריך, על מנת שתוכל לנוח בשקט ובשלווה את הימים או השעות האחרונות שנותרו לה לקראת מסעה אל עולם שכולו טוב,

נשארתי לידה גם הלילה כבכל לילה אולם בלילה הזה לא נרדמתי לידה, בידי האחת אחזתי בידה שלא תעזוב ובידי השנייה אחזתי בתהילים קורא ומביט בה לסירוגין לא עוצם את עיני שנעשות כבדות יותר ויותר לתוך הלילה, וכך בין ניקור לקריאה בתהילים ולהתבוננותי בפניה היפות של אשתי, ממש לפנות בוקר מבלי שתעשה איזו תנועה חדה או איזה נשימה כבדה ואחרונה עם ניצני הזריחה היא עזבה את עולמי...

כך...

כשכל היקום מתעורר ומתחיל חיים חדשים...

בשעה שהפרחים נפתחים לקבל בברכה את קרני השמש הראשונות...

בזמן שהציפורים מתחילות את שירת הבוקר...

חיי נאלמו דום ואהובתי עברה לעולם שכולו טוב,

כן, זה המקום שבאמת באמת מתאים לה, לעפרה שלי, עולם שכולו טוב מאחר ובעולם הקשה והאכזרי שבו אנו חיים היא השתדלה לעזור ולעשות רק טוב בבית במשפחה וגם בעבודת הקודש שלה, עם נוער במצוקה, עם נפגעי סמים, ועם נשים ממשפחות הרוסות ומוכות...

ועכשיו עומדות להסתיים שלוש השנים שהבטחתי לה שם בבית החולים, למרות בקשתה לדבוק בהבטחה המשותפת שלנו לשנת אבל לא יכולתי במשך כל שלוש השנים הללו לסגת כביכול מ"שדרוג" ההבטחה שעשתי באותו לילה עצוב, יש שאמרו לי שזו פליטת פה ברגע של משבר עצום שחוותי באותו זמן ושמספיקה שנה, אך לא יכולתי לחזור בי משהו עמוק בתוכי חוזר ומשנן לי שאלו המילים האחרונות שהיא שמעה ממני... שלמען אהובתי אחכה יותר...     

נפשי לא נתנה לי מנוח כאשר התחלתי להרהר כשעברה שנה וחשבתי אולי באמת כבר אפשר...ועוד שנה חלפה ושוב אמרתי אולי אני כבר צריך... וניסיתי, הטלפון צלצל ואני לא מכיר, הוזמנתי לקפה הכול היה נחמד רק תחושה עמוקה של בגידה הפריעה לי להתקדם הלאה והנה כבר חולפת השנה השלישית ואני מוצא את עצמי פוחד וחושש... לא יודע איך בדיוק להתחיל את הכול מהתחלה.

איני יודע אם יש קשר, אך יום האזכרה השלישי חל ביום ובמועד שבו עפרה נפטרה כאילו סגירת מעגל אמיתית מבחינת היקום, איך הבטחתי לה שלוש שנים ומבלי שאדע אז ששלוש השנים מסתיימות ביום שהיא עזבה את חיי... נסתרות דרכי האל כפי שאומרים,

ובכל זאת הדרך שעומדת לפני היא חדשה מפחידה ומלאת חששות,

אני בן 49 ( עדיין ) ובחודש מאי הקרוב ימלאו לי ה-50 כעת אני מתחיל להרגיש שאני יכול אולם לא יודע איך, העולם נראה לי פתאום אחרת הכול שונה עכשיו מלפני 27 שנים כשנישאתי, אני לא יודע בדיוק איך מחזרים היום אחר אישה, איך פונים והיכן אתן נמצאות בתום לב ובכנות.

היום העולם טס הכול בהבזקים... אחוזי תזזית... באינסטנט...במהירות האור... הכרויות, הכרויות ושוב הכרויות כל הזמן אני שומע מסביבי ואני משתדל, התחלתי להיכנס ולבדוק באתר מסוים אך אני לא מוצא את עצמי שם... אני לא בליין... אני לא "חוגג"... אני איש משפחה שעובד קצת בגינה, שהולך קצת לחדר כושר, שאוהב את הביחד... היכן הפשטות, הרוגע, לאט יותר, הסבלנות, הרומנטיקה?

אני ממש חושש שלא אדע מה לעשות כשהאחת תופיע,

האם זה קורה? אתן מופיעות פתאום? או שיש איזו תפילה או משפט קסם שעלי ללחוש ?

את כל זה אני משער שאצטרך לפתור בעצמי בקרוב, מקווה לפגוש באחת הנכונה עדינה וטובת לב, אוהבת אנשים, שהרכות והנועם שורים על פניה ושתעיר את תשוקתי החבויה.

מקווה שאת שם בשבילי...