לעדנה מהאח הגדול היקרה,

ראיתי אותך בתכנית האח הגדול, המשודרת בערוץ 2, בימי רביעי ושבת, בשעות הפריים טיים.  אני מוכרחה להודות שאני צופה

מושבעת. ועכשיו בעיקר שלך. אני רוצה לומר לך, עדנה, קבל עם ועדה, שאני מעריצה אותך. אני כל כך גאה בך, שקמת, ואמרת- אני אשנה. אני אראה לעם ישראל את פרצופו האמיתי. ועשית זאת. כשראיתי אותך, הקשבתי לך, קראתי לך בליבי, הרגשתי. הבנתי. הבנתי בדיוק איפה אני נמצאת.

אני נמצאת בבית שלי. בבית ההרוס שלי. בבית הזה שהוא גם הבית שלך עדנה, אותו בית שבו גדלה משפחה קטנה, ששכחה את הערך העליון שעל מרגלותיו קם ביתה- הערך הכי קדום, הכי פשוט, הכי ראשוני; ציונות. אותו ערך שעל אבני דרכו המיוסרת את נולדת עדנה, שבזמנו לא היה "אין" ו"לא אין", טראקים בדרום אמריקה, "רוצים שינוי", "שלום עכשיו"... לא היו אז את כל הטרנדים האלה... היה אז רצון אחד לשינוי- מקום לגור בו. ועשינו זאת. הם עשו זאת. אמא שלך, אבא שלך. האחים שלך עשו זאת.

 אני בטוחה שכשנולדת, בתקופה כל כך נשכחת, הורייך קמו ואמרו בליבם: תינוקת חדשה למדינת ישראל! האח איזו מתנה! מי ידע אז, שאת, אותה תינוקת עדנה, תגדל ותהייה לרועץ בין אחייה, קוראת תיגר לאמהותיה- "מה שסיפרת לי שעברת בשואה אינו הוא כאין וכאפס לעומת מה שקראתי עכשיו בספר יהושע אמא! אנחנו יותר גרועים! מייד לגרשנו ממדינתנו! הבה ניתנה לאחינו, בני ישמעאל, הרגע קראתי מי הם והחלטתי סופית אמא!"

עדנה.... אני יכולה להמשיך את הסיפור ההזוי הזה בינך לבין אמך שעות, זה דווקא נחמד לי. הבעיה היא שזה לא סיפור, וזה גם לא הזוי. את הסברת לי זאת באופן חד וברור. הסיפור הזה הוא אני. ואת. וכולנו. ושראיתי אותך שם, בטלוויזיה, ראיתי זאת במדוייק, את, ואנשים כמוך, הם שנותנים לנו את הטאצ' ההתחלתי והסופי לתדמית היהודי כפי שרואים אותו, אותנו, בחוץ. היהודי השנוא, היהודי חסר הערך העצמי, מפוצל האישיות עד לכדי סכיזופרניה קשה, הפכפך, כזה שלא מאמין אפילו בעקרונותיו עצמו, כזה שהיה מגרש את עצמו מהבית ואף מתאבד אם היה יכול. כזה ששונא את עצמו עד כדי כך, עד כדי שממציא על עצמו(!) עלילות דם. מי היה רוצה להתחבר עם אדם כזה? אני לא. גם את לא. אף אחד לא. והרבה באשמתך. אני מפנה אלייך בלי שום בושה אצבע מאשימה וקוראת לך: קומי, צאי מפה או שתגידי, באופן ברור שלא משתמע לשתי פנים. מה החלופה? עזבי שלום עכשיו. עזבי לפרוץ מחסומים, עזבי מפה, עזבי רוצים שינוי, עזבי פלסטינאים-ערבים-כיבוש-הגדרות, עזבי אותי משטויות. אני מבינה קומון סנס. למה את מתכוונת? תאירי את עיני, אני לא מבינה. למה בדיוק את מתכוונת? איפה החלופה המיידית שלך?

אני בטוחה שתשמחי לומר לי היכן החלופה המעורפלת והכמעט ילדותית עד כדי אינפנטילית שלך, אני גם בטוחה שתשמחי לומר זאת לפרטי פרטים, בכל מצב, בכל זמן, אפילו בשידור האח הגדול בשיא הפריים טיים!, רק לא בשבת, כי זה יום למשפחה... וגם לא בזמנים מסויימים כמו... בואי נאמר במלחמת לבנון השנייה, בזמנים כאלה גם אין לך ראש ליותר מדי התחברויות על יסודות הדיון האתי הזה במחסום... טוב נו ברור,  שאז קצת יותר נוח לעשות "חברותא" במחסום הביתי שלך, לצלילי החדשות, וההודעות הבלתי פוסקות על עוד ועוד חייל שנפל, לצליליהם הדוממים של קווי הטלפונים שמעברם אני חיכיתי לאחי הקטן, רק כדי לשמוע קול.. אני בטוחה שאז הדי האג'נדה שלך נשמעו היטב מתחת למזגן.

את יודעת מה, אני גם רוצה לשתף אותך במשהו, גם אני מאוד מאוד רוצה שיהיה שלום, שכולם יחיו בשלווה אחד עם השני, סוף למלחמות ואחווה דו צדדית. אני גם הייתי מהנערות הרבות שהדליקו נרות בכיכר רבין לצלילי שיריו האלמותיים של אביב גפן. היום אני גם יודעת שאני רוצה שלום, ואני רוצה עכשיו, אבל לא- בשום פנים לא, בכל מחיר. לא במחיר שאת כבר עלית לנו. לא ב"שכחת" העצמי. אני ממש רוצה להגיד לך עדנה, שתביני, ככל שתוכלי, שציונות זו לא מילה גסה, זה לא דם, ופרעות, הפשטת פלסטינאים במחסום בשם הכוח, התעללות בנשים בהריון בשם הכיבוש, סחר באיברים פלסטינאים כפי שטוענים "אחינו" הטורקים, אפיית מצות בקמח דם כפי שטוענים חברייך האינקוויזטורים. וזו לא מלחמה. זה בית. וזה הישרדות. הערך הכי קדום, הכי פשוט, הכי ראשוני, הכי אנושי. האנושיות שבזכותה את עושה טרקים בדרום אמריקה עם בעלך ולא נרדפת שם מלאת ברירה.

וזהו עדנה.. אני הכי אמיתית איתך; אני אנושית, ואני מפחדת והכי הכי פשוט- אני רוצה לשרוד. ואת כנראה לא מפותחת מספיק בכדי להגיע לרמת בן אנוש. בסדר. מובן. אני לא היעד הנכון להפצת העמדה שלך. אבל את יודעת מה, את בטוח תהני ללכת לעזה ולהשמיע להם כמה מההגיגים שלך, אולי תביאי להם גם כמה מהב(לינץ')סים שלך. אני בטוחה שהם יתענגו על כל ביס.

שלך,

מורן