המתאמנים שלי בדרך קוראים לי שירי, אלה שאני מלווה לאורך זמן קוראים לי לפעמים "מאמי", 

המנטור/מורה שלי קורא לי The crazy Israeli  ויש לי חברה שקוראת לי מלאך לבן (אבל היא מאמינה גדולה בפיות ומלאכים כך שבעצם הצטרפתי לחבורה גדולה ותוססת של יצורים משמחים).

הבת שלי קוראת לי אמא. כשהיא מנסה אותי היא קוראת לי שירי ומייד מקבלת ממני מבט של "רוצה לדבר על זה?" וכשהיא ממש ממש רוצה משהו היא שרה לי "אמא יקרה לי ..."

ההורים שלי קוראים שירוש, האחיות שלי קוראות לי שולה (או כונפה – תלוי בסיטואציה)

בני הזוג שלי קראו לי לרוב בשמות סטנדרטיים כמו: baby, darling, honey. היו כמה יצירתיים במיוחד שהמציאו שמות תואר
חדשים על סמך האנטומיה שלי ואחד שהתעקש לקרוא לי "חמודי" (מיותר לציין שטרקתי את הדלת מאחורי 10 דקות לאחר מכן)

לפני כמה שנים מתאמנת אחת קראה לי– "כלבה".

זה קרה אחרי שעה וחצי שבה ישבתי והקשבתי לכל האסונות שנפלו עליה לכל ההסברים הלוגיים על כך שהיא לא יכולה ולכל דיאגנוזה עגומה ופרוגנוזה קודרת שאי פעם ניתנו לה... האוויר היה מלא בעשן סמיך של מילים וכבר אי אפשר היה לראות ממטר.

ביקשתי ממנה להפסיק לדבר ולקחת נשימה עמוקה ואז שאלתי אותה מתי היא מתכוננת לבחור לחיות.

אמרתי לה שזו בחירה שרק היא יכולה לעשות אבל עד שהבחירה לא תעשה אין טעם להתחיל תהליך אימון.

היא קמה מהכיסא, אספה את התיק, סיננה לעברי "כלבה" ויצאה.

שבוע לאחר מכן היא התיישבה מולי מוכנה לעבודה. לא היה צורך לשאול האם הבחירה נעשתה.

למדתי שכל מסע מתחיל בבחירה הרבה לפני שעושים את הצעד הראשון ולמדתי שאף פעם לא מוקדם מידי או מאוחר מידי לחזור למקום של בחירה ולשאול האם הבחירה הזו עדיין רלוונטית.

בדרך נזכרתי שגם הריפוי האישי שלי התחיל ביום שהעזתי לשאול את עצמי אם אני באמת רוצה לחיות.

והשאר...השאר היסטוריה.

*לפני שבועיים אחיה כתב לי שהיא נפטרה והודה לי שעזרתי לה לחיות כפי שרצתה את הזמן שנותר לה.