פרחים בלב
מהות הבריאה היא אחת ואין בלתה. ושמה של מהות זו הוא האהבה.
אהבה היא דבר שלא השתנה כלל במהלך ההסטוריה.
אהבה לא מזדקנת עם הגוף. היא חלק מעולם שאין בו זמן חלל וגבולות.
אהבה היא רגש מלא צבעים.
אהבה פירושה ספק תמידי, רטט תמידי, ליטול סיכונים, להמר על הלא בטוח, לצעוד על חבל דק על פי תהום.
נתינה בצורתה הטהורה ביותר אינה מצפה לדבר בתמורה.
המתנות הטובות ביותר הן אלה שבאות מתוך הלב.
האדם אינו נמדד בגודל חשבון הבנק שלו אלא בגודל לבו.
אין אדם גדול יותר מסכום מעשיו..
אנחנו שוכחים הרבה דברים, אבל את הדברים החשובים באמת לא שוכחים אף פעם..
אנשים אינם מבקשים שיהיה היגיון בדברים, כל עוד הם מרגשים אותם. אשר על כן, האוהבים אינם הגיוניים כלל, האין זאת? (גרהם גרין, The end of the affair)
"אהבה היא ההסבר האמיתי בעולם הזה"
(אוסקר ווילד)
פוסטים פופולאריים
-
תמונות מתערוכת אמן הגרפיטי בנקסי
3/5/17 | 350254 צפיות
-
כלניות, כלניות
3/2/18 | 99811 צפיות
-
ים של סליחות בירושלים
18/8/18 | 32596 צפיות
-
קרנבל המסכות בונציה
8/3/16 | 50569 צפיות
-
המגדל הלוהט
9/7/18 | 26656 צפיות
-
ספסנר טוניק חשף את הסכנה הקיומית של ים המלח
13/9/16 | 18228 צפיות
מצוד ה"וול-ד'היב"
מצוד ה"וול-ד'היב", יום חמישי השחור כפי שנקרא בפי היהודים, מבצע "רוח אביבית" על-פי הקוד הגרמני היה מבצע הפשיטה הנרחב ביותר שידעה פריס אי-פעם.
ב- 16 ו-17 ביולי 1942 כל זרועות המשטרה המקומית והארצית, הפרקליטות, שירותי ביטחון אחרים ושוטרי תנועה הצרפתיים עצרו 12,554 יהודים – גברים, נשים וטף בהוראת ממשלת ישי ששיתפה פעולה עם המשטר הנאצי. מהם: 3,031 גברים, 5,052 נשים, 4,051 ילדים.
לאחר מספר ימים היהודים הובלו למחנה דארנסי ממנו יצאו ב- 22 ליוני 1942 אלף היהודים הראשונים למזרח להשמדה.
לפרק האפל הזה בתולדות צרפת נחשפתי כשקראתי את ספרה של הסופרת טטאינה דה רוניי - 'המפתח של שרה'. הסיפור נע על שני צירים מקבילים ציר ההווה וציר העבר באשר מצוד ה"וול-ד'היב", הוא החוט המקשר בין שני הצירים, בין שתי המשפחות זו של העבר וזו של ההווה.
מעבר לסיפור הכתוב בצורה בהירה, קולחת ומרגשת, עולות בסופו של הסיפור שאלות מוסריות הנוגעות לחשיפתו של סוד.
האם זה נכון לחשוף סוד ולגרום לרעידת אדמה בעולמם היציב עד כה של האנשים הקשורים לאותו סוד, זעזוע שבעקבותיו חייהם לא ישובו להיות כפי שהיו עד היום והם צריכים לחבר בחזרה את פיסות חייהם כדי להמשיך ולהתקיים- או לא? האם יש זכות מוסרית כלשהיא לעשות זאת?
ברובע מארה בפאריס הוקם מרכז הנצחה וזיכרון חדש לשואה, הכולל אנדרטת אבן שעליה חקוקים שמות 76 אלף הגברים, הנשים, והילדים היהודים שנשלחו מצרפת למחנות הריכוז וההשמדה הנאציים, וכן תמונות של רבים מהנספים. במהלך הטקס לגילוי האנדרטה השתחווה שיראק לעבר הקיר ואמר:
"בהשתחווי בכבוד אל קורבנות השואה, באתי לחדש את הבטחתה של מדינתנו שלא לשכוח לעולם את מה שלא הצליחה למנוע".
"לזכור, ולא לשכוח" - הוסיף לאחר מכן בעברית.
ואנו לא נשכח! |
תגובות אחרונות
-
עמיתלוין3
בתגובה על קנאביס הצמח המופלא
-
דודישרון
בתגובה על פלפל ממולא
-
תנועת כמוך
בתגובה על בלון: סרט מרתק על כמיהה לחופש
-
הקשתית
בתגובה על מי אתה חושב שאני? בין האני הוירטואלי לאני האמיתי
-
א ח א ב
בתגובה על מרוץ הבוז'ולה ישראל: רצים, שותים, נהנים בין הכרמים
-
א ח א ב
בתגובה על טעימה מהחיים: על ידידות אוכל ומה שביניהם
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נזכור לנצח נצחים,
מדור לדור נספר,
הנרצחים המעונים,
מליוני שרופים חיים.
חיים בועטים בלבינו.
והלקח הוא לסמוך אך ורק ורק ואח
על עצינו בלבד
שיראק, ברלוסקוני, אובמה...
פוסט חשוב ביותר.
תודה לך, פרחים בלב.
פצע שלעולם לא יגליד..
כאב בלתי נתפס
וחשוב שכל מדינה וחברה
תפעל לכך שהשואה
לא תחזור בעתיד.
קיום שהתאפשר גם בזכות אותם ניצולים
שעל אף הסבל
מצאו משמעות לקיומם
הקימו משפחות
ונטלו חלק פעיל בבניין המדינה..
מידי שנה מתחדדת החובה
שלנו כאומה
להילחם על זיכרון השואה
נוכח הגלים הגוברים וגואים
של מכחישי השואה..
אף אומה לא הצליחה
למחוק את כתם הבושה
כתם החטא הבלתי נסלח
שנשאר דבוק לעורם..
זו זכות מוסרית להשאיר את הפצעים פתוחים
כל עוד הם מדממים
z
*
פרק אפל מתוך ספר תיעוד הזיכרונות של ניצולי השואה שישאר כתזכורת מוחשית לדורות הבאים..
לזכור, ולא לשכוח,
כדי שנבין אנחנו והבאים אחרינו, את מהות קיומנו כאן.
מצטרף
ושום שיראק לא יוכל למחוק את זה
שכולם היו צרפתים
כולם...!
וחובתנו לדאוג שגם העולם לא ישכח!
גם אני לא ידעתי
עד שקראתי את הספר..
ספר מומלץ!
והפשע המתועב ממשיך
והיום ביום השואה הבינלאומי
רוססו צלבי קרס על קברים בבית העלמין היהודי בשטרסבורג..
האנטישמיות לא מתה!
הפוסט שלך
חשוב ורציני מאוד
ולא
לא נשכח...
מחווה מרגשת ביום הזה
לא ידעתי על הארוע הזה
החכמתי מכאב
אכן סיפור על חוויה מצמררת שעד היום חותכת בבשר זהותם של הצרפתים
מדוע?
משום שאת הכינוס של היהודים לוול ד'איוור (קיצור של ולודרום ד' איוור, שמשמעותו מגרש תחרויות מרוצי אופנים סגור לחורף, היה במקום אצטדיון סגור גדול ששימש למרוצי אופניים שמתמיד היו ספורט מאד פופולרי בצרפת) ביצעה המשטרה הצרפתית. לא הSS לא הגסטפו אלא המשטרה הצרפתית.
וכשמשטרה זאת רצתה לקבל את הכתובות של היהודים כדי להגיע אליהם ולגרשם למקום הכינוס, כיצד עשו זאת? הרי על פי עקרונות המהפכה הצרפתית אסור לרשום אדם על פי דתו, פנו לרשויות הקהילה היהודית אשר בשימחה מסרו את הרשימות, הרי לא האמינו שהמשטרה של מדינת זכויות האדם תפקיר את יהודיה.
היום המקום נהרס, במקומו נבנו בנייני מגורים ומשרדים, רק שלט אבן קטן מציין את הטרגדיה.
יש האומרים שזו לא רק הטרגדיה של היהודים, אלא הטרגדיה של צרפת שאת כתם הבושה הזה לא הצליחה למחוק למרות ניסיונות חוזרים ונישנים להטיה של ההיסטוריה, ועל כן אומה גדולה זאת איבדה את זהותה, את יעודה והפכה למה שהיא היום, צל חיוור של היסטוריה מפוארת.