מצוד ה"וול-ד'היב", יום חמישי השחור כפי שנקרא בפי היהודים, מבצע "רוח אביבית" על-פי הקוד הגרמני היה מבצע הפשיטה הנרחב ביותר שידעה פריס אי-פעם.
ב- 16 ו-17 ביולי 1942 כל זרועות המשטרה המקומית והארצית, הפרקליטות, שירותי ביטחון אחרים ושוטרי תנועה הצרפתיים עצרו 12,554 יהודים – גברים, נשים וטף בהוראת ממשלת ישי ששיתפה פעולה עם המשטר הנאצי. מהם: 3,031 גברים, 5,052 נשים, 4,051 ילדים.
לאחר מספר ימים היהודים הובלו למחנה דארנסי ממנו יצאו ב- 22 ליוני 1942 אלף היהודים הראשונים למזרח להשמדה.
לפרק האפל הזה בתולדות צרפת נחשפתי כשקראתי את ספרה של הסופרת טטאינה דה רוניי - 'המפתח של שרה'. הסיפור נע על שני צירים מקבילים ציר ההווה וציר העבר באשר מצוד ה"וול-ד'היב", הוא החוט המקשר בין שני הצירים, בין שתי המשפחות זו של העבר וזו של ההווה.
מעבר לסיפור הכתוב בצורה בהירה, קולחת ומרגשת, עולות בסופו של הסיפור שאלות מוסריות הנוגעות לחשיפתו של סוד.
האם זה נכון לחשוף סוד ולגרום לרעידת אדמה בעולמם היציב עד כה של האנשים הקשורים לאותו סוד, זעזוע שבעקבותיו חייהם לא ישובו להיות כפי שהיו עד היום והם צריכים לחבר בחזרה את פיסות חייהם כדי להמשיך ולהתקיים- או לא? האם יש זכות מוסרית כלשהיא לעשות זאת?
ברובע מארה בפאריס הוקם מרכז הנצחה וזיכרון חדש לשואה, הכולל אנדרטת אבן שעליה חקוקים שמות 76 אלף הגברים, הנשים, והילדים היהודים שנשלחו מצרפת למחנות הריכוז וההשמדה הנאציים, וכן תמונות של רבים מהנספים. במהלך הטקס לגילוי האנדרטה השתחווה שיראק לעבר הקיר ואמר:
"בהשתחווי בכבוד אל קורבנות השואה, באתי לחדש את הבטחתה של מדינתנו שלא לשכוח לעולם את מה שלא הצליחה למנוע".
"לזכור, ולא לשכוח" - הוסיף לאחר מכן בעברית.
ואנו לא נשכח! |