עפ"י מרקס ומרקוזה הניכורבאומנות הוא בעצם ההתעלות מעל הניכור של החברה התעשייתית. זהו מאבק עם עולם הקידמה ועולם העסקים. מסחור האומנות כמו מקומות הבילוי בא לידי ביטוי בשחיקת החתרנות והאמת שבה על ידי מיקומה בחיי היום יום. יצירות האומנות האינטלקטואליות הופכו למוצרים מוכרים וידועים לכל. כיום אין הבדל בין עולם העסקים לעולם האומנות, שני עולמות אלו התאחדו. 

עולם האומנות בתרבות העל של מרקס היה מנותק מחיי היום יום- הקונצרט, האופרה והתיאטרון- כל אלו חייבו הכנות חגיגיות, הם ניתקו את האדם מחיי היום יום ואף התעלו מעליו. כיום, פער זה מתאחה באמצעות החברה הטכנולוגית- למה להתכונן לאופרה אם אפשר לראותה בטרנינג בבית?! כך נבלע המימד האחר, האופוזיציוני והביקורתי. יצירות הניכורהופכות לחלק אינטגראלי בחברה שמפיצה אותם כחלק מאביזרי היופי שלה. האומנות הופכת למסחרית- היא עושה תעמולה, מנחמת או מעוררת רגשות. 

כך שבימינו אנחנו מעדיפים להישאר בבית ולרבוץ מול הטלוויזיה ואנחנו בכלל לא שמים לב שחיינו הפכו למנוכרים ובודדים והחבר הכי טוב שלנו הוא "האח הגדול".

האינרציה שלי והדחף שלי להיות בעל פאב מגיע מהצורך שלי לשבור את הניכור הזה בחברה, ע"י חיבור בין אנשים(ולא בפייסבוק) בשעות הלילה לאחר שעות העבודה/ לימודים, כך אנשים יכולים להוריד את ה"מסיכות" השרירותיות שיצרנו לעצמינו (והמרכיב האלכוהולי תמיד עוזר), מוזיקה תמיד טובה בכל מצב ויוצרת אוירה נוסטלגית המקרבת בין אנשים. תמיד כיף לראות מהצד איך שנוצרים מעגלי חברים חדשים או זוגות שלא היו נפגשים בחיים דרך האינטרנט או דרך כל מדיה אחרות...נראה לי הרבה יותר נחמד מלשלוח סמס לאח הגדול כי האח הגדול ניזון מהניכור הזה שנקרא בלעז opium of the masses.

נתראה......