טיילנו אני והקטין. ירדנו למטה לראות את הגננים שניקו את רחבת החנייה בבניין ממול. הקטין אוהב את הרעש שעושה המפוח החשמלי שאוסף את העלים בחנייה. "זה הילד הראשון שלא מפחד מהרעש" אומר לי הגנן, ואני עונה שהקטין אוהב טבע, וצמחים, ופרחים ובכלל, הוא די מבסוט מהחיים.  

הקטין כבר מכיר את העגלה שלו, ואחרי שהוא מתאקלם ומקבל את הספר עם הציורים של הירקות לידיים, אנחנו הולכים לכיוון מגרש המשחקים. על הנדנדה הקטין מרגיש בבית. שתי ידיים על ההגה אני אומר לו, והוא מצידו לא רוצה לרדת. רק בננה, כמו בציור בספר, מצליחה לגרום לו להגיד כן.  אז הלכנו לחפש בננה.

בחנות הירקות ברחוב הראשי יש בננות. אחת עולה שקל. מינימום קנייה בכרטיס פלסטיק זה 20 ₪. אני לוקח קופסה קטנה טחינה של "אבו קארוואן" (11.9 ₪) ו – 500 גרם מלפפוני שטח טריים וקטנים (20 ₪ לקילו). סך הכול קנייה 20 ₪, כולל בננה צהובה, גדולה ובשלה בשבילו. 

בעגלה הקטין מחזיק את הבננה ודופק אותה בביסים גדולים. אנחנו בדרך ל"ארומה" לשתות קפה ולנוח. בכל זאת, מתחיל להתקרר וצריך לתפוס מקום ישיבה נוח. 

 אני והקטין אוהבים את "ארומה". הקטין בוחר תמיד מאפין שוקולד ושותה מים מכוס הפלסטיק החד פעמית. הוא מתעקש להוריד את הלכלוך לפח וכבר מצליח להחזיק את המגש האדום בשתי ידיים. הפח עדיין גבוה בשבילו אבל אנחנו מתקדמים, ועם האימונים יבוא הגובה. הקפה של "ארומה" בסדר גמור, ואם לא נופלים על משמרת של עובדים חדשים שעולים להתלמדות על מכונת הקפה, אז באמת אין לנו טענות. קפה הפוך לקחת, מאפין לקחת, ערימה מפיות ומגש פלסטיק אדום. הכול כולל הכול מביא את החשבון שלנו ל-  16 ₪ ששווים לנו הרבה יותר, וגורמים לנו לחזור פעם אחרי פעם.  

"ארומה" תמיד מחייכת אלינו. צוות צעיר שלא עושה מעצמו עניין, הרבה מקום, כסאות טובים, סבתות עם נכדים והורים עם ילדים. תמיד יש הרגשה של ביחד, תמיד אתה יודע שזה בסדר. "ארומה" לא מתחרה ב- "ארקפה", היא גם לא מנסה. "ארומה" מתחרה עם "מקדונלד" על הכיס של ההורים והילדים, והיא מנצחת את כולם בענק.  

לפעמים, כשהקטין רעב מאוד, אנחנו מזמינים חצי סנדוויץ' חביתה בלחם שחור. את המלפפון חמוץ, החסה והעגבנייה אני מזיז הצידה, משאיר לו את הלחם עם הגבינה והחביתה. הוא מגרגר להנאתו ודואג לשתות מהמים כל כמה ביסים. אני מסתכל עליו אוכל ומודיע לו כל כמה רגעים שגנבתי לו את האף.  

בסוף של האוכל, יש תמיד את השוקולד הקטן, באריזה השחורה עם הכיתוב באדום. "ארומה". אנחנו תמיד מנהלים וויכוח על השוקולד. רוצה שוקולד תביא נשיקה אני אומר לו, אבל הוא, קשוח ולא מוותר, רוצה את השוקולד ולא מוריד עיניים מהמטרה.  אנחנו מתחבקים והוא מקבל את השוקולד, ואז הוא שוב פעם שותה מים. כשהוא מסיים הוא לוקח את הכוס וזורק אותה לפח, מתרגל את העברית שלו על מילים חדשות, צועק פתאום "אבא" וגורם לי להרגיש הכי נחשק ואהוב בעולם.

מי היה מאמין שחיוך של ילד בן שנה ותשעה חודשים יכול להמיס לב של גבר בן 39, שפעם, לפני לא מעט זמן, עוד האמין, שראה את הכל. 

אחר כך אנחנו הולכים הביתה. במדרגות אני מחבק אותו חזק חזק ללב, ולוחש לו באוזן מילים של אהבה. משם אני הולך לאוטו, מניע ויוצא דרומה, על כביש חמש, לכיוון של הבית, במושב, ליד הרפת, איפה שאני גר עכשיו. 

 מלפפונים טריים של שטח, לימון, מלח גס, שמן ירוק.  

קונים הרבה מלפפונים. הרבה. כמה שיותר. רואים אותם לפי העין. הם דומים לשרימפס טרי שבא מהים. זקופים, קצרים, קשיחים, מעוגלים במקצת, מתפצחים בפה, מלאים טעם וריח. מלפפונים של אדמה, של עכשיו, של הרגע. קוטמים את הקצוות. חוצים לחצי. לימון. נגיעה שמן ירוק. מלח גס. זהו.  בקבוק יין, אפשר גם ערק. פיתה חמה. טחינה. תמיד טוב אם יש חברים ליד, אבל אפשר גם לבד.

איך שלא נהפוך את הסיפור, בסוף, זה לא עולה מיליונים להיות מאושר. 

 אין לינק היום. מלפפונים גדלים בשדה ולא באינטרנט, אז אל תחפשו אותם  – You tube, ואם אתם מוצאים, תקנו הרבה.

 יאללה. מדברים.