בגיל   16 עלינו לארץ ישראל   איך שהגענו לארץ , שלחו אותנו למעברת פג'ה ע"י פתח תיקווה ,  קיבלנו אוהל ומיטות סוכנות.

באוהל גרנו 7 אנשים , השכנים שלנו היו  אנשים מכל מיני ארצות , מצד ימין גרו משפחה של עיראקים , מצד שמאל  משפחה מרוקאית ,ממולנו גרו בני הדוד שלי  מאפגניסטן.

אבא שלי ,משיח נשלח לעבוד בשתילת עצים בפרדס בפתח תיקווה ואני החלטתי שאני רוצה ללמוד לקרוא ולכתוב עברית , אבל הייתי צריכה גם לעבוד ולעזור לפרנסת הבית.

וכך מצאתי את עצמי עובדת בבית חולים בלינסון בניקיון .

ברוריה חברתי ואני כל בוקר הינו  קמות מוקדם והולכות ביחד לעבודה.שם היינו מנקות במעבדה , מבחנות , שוטפות רצפות , מנקות כיורים ושולחנות .העבודה הייתה קשה ,אבל הייתה מהנה , כל היום היינו צוחקות .לפעמים מרוב צחוק היה בורח לנו הפיפי .

הרווחתי כסף וידעתי לחלק אותו ,  חלק הייתי נותנת לאימא לקנות אוכל  וחלק הייתי שומרת אצלי בקופסא מתחת למזרון של המיטה עליה ישנתי .

 אחרי העבודה , הינו הולכות להסתובב בין החנויות , הינו קונות בגדים ואוכלות גלידה .

יום אחד , אחי אברהם  בא עם חבר שלו אלינו לאוהל , לחבר שלו קראו אפרים מולה  , בחור גבוהה , רזה עם עיניים מיוחדות , "אימא" הבאתי את אפרים איתי לארוחת צהרים .

אימי אמרה שאין בעיה ומיד סידרתי את השולחן  והתיישבנו לאכול .

לאורך כל  הארוחה נעצתי בכוח את עיניי בצלחת , התביישתי , התרגשתי , הייתי מוקסמת , הוא היה גבוה וחתיך ואני הלב שלי  דפק כמו משוגע , אבל כשהוא פנה אליי ושאל אם אני יכולה להעביר לו את הלחם,  עניתי לו בחוצפה, שהוא יכול לקחת בעצמו. 

יום אחד , דודה מיכל הגיעה לבקר אותנו , היא כבר הייתה עולה וותיקה הייתה לה עבודה קבועה והיא ידעה לדבר עברית .היא אמרה לאימי , כי במשרד שהיא עובדת ,יש בחור אשכנזי מאוד נחמד שהיא רוצה להכיר לי .

אימי קרא לי ושאלה אם אני רוצה להכיר בחור אשכנזי , מנהל חשבונות שעובד במשרד שדודה מיכל מנקה, אמרתי שלא אכפת לי , רק שאני לא יודעת איך לדבר איתו , אני בקושי יודעת שלוש מילים בעברית :תודה, סליחה ובבקשה.

 אבל אימי אמרה לא נורא תנסי וכך יצאתי לפגישה עם יוסף גוזמן .

נפגשנו אחרי העבודה במרכז העיר בפ"ת , ע"י חנות הצילום של פארג' .

יוסף שאל אם אני רוצה ללכת לסרט ואמרתי שכן , אחרי הסרט הוא שאל אם אני רוצה לאכול גלידה, מכוון שלא היה ברור לי מה הוא שואל , אמרתי לו "לא" , כי חששתי שהוא רוצה לטייל איתי ואני רציתי לחזור הביתה.

הוא שאל אם אני רוצה לשתות או לאכול וכמובן עניתי בשלילה  , שוב לא הייתי בטוחה מה הוא שואל אותי לכן אמרתי שוב לא. יוסף  החזיר אותי הביתה לאחר הסרט ואני  הבטחתי  לעצמי שאני לא יוצאת עם אף בחור , עד שאני לא לומדת את השפה העברית .

 בינתיים , אפרים התחיל לבוא אלינו כל יום , כל פעם בתירוץ אחר, פעם הוא בא לראות אם אברהם אחי  חזר מהעבודה, פעם אחרת הוא הלווה מאיתנו בצל לאימא שלו .בכל פעם שהייתי רואה אותו ,הלב שלי היה דופק ,כל כך חזק שהייתי בטוחה שהוא שומע וצוחק עליי אח"כ. 

יום אחד , עליתי לאוטובוס  אשר היה מלא באנשים , מרוב צפיפות דרכתי על אדון אחד , הלז הסתכל עליי ואמר גברת את לא רואה שדרכת עליי, ומיכון שלא הבנתי , שלפתי את המילה שחשבתי שהכי מתאימה ואמרתי לו "בבקשה", ברגע זה הוא ממש כעס ואני לא הבנתי מה קרה  הוא התחיל לדבר ולצעוק , הרגשתי לא נעים, הבנתי שעשיתי טעות  והחלטתי להמשיך להידחף הלאה , העיקר להתרחק מהאיש הצרחן , בעודי מתקדמת קדימה , נתקלתי בגבר , כשהסתכלתי מעלה , נבהלתי נורא, זה היה אפרים , הסמקתי מאוד ואמרתי סליחה ,אבל הוא אמר שזה בסדר ושאל לשלומי, הדרך הייתה יחסית ארוכה  ואנחנו עמדנו קרובים כל כך , שיכולתי להסתכל בגומה  שעל הסנטר שלו ,מבלי להסגיר את הרגשות שהשתוללו בליבי.

אפרים שמח מאוד לראות אותי שוב והוא אמר שהוא היה רוצה להזמין אותי לבית  הקולנוע , מיד אמרתי שאשמח וקבענו לצאת בערב.רצתי הביתה מאושרת ושמחה , התקלחתי (אימא חיממה מים בדלי) התלבשי , התאפרתי מעט , שמתי את צמיד הזהב שאימא נתנה לי במתנה וחיכיתי לאפרים שיבוא לקחת אותי.כשהוא בא , הוא אמר לאימי שאנחנו הולכים לקולנוע .הלכנו לסרט הודי "סנגם"  , של ראג' קאפור – סרט אהבה , כל הסרט בכיתי ואפרים נתן לי ממחטה לנגב בה  את הדמעות .אח"כ הלכנו לטייל ברחוב רוטשילד  והוא קנה לי כוס גזוז עם עוגה .שוחחנו על הכול ועל כלום, עם אפרים השיחה קלחה, מיכון שדיברנו באותה שפה , היה לי קל להבין מה הוא רוצה ומה הוא אומר ולא התביישתי .איתו הרגשתי הכי נוח שבעולם , לא התביישתי בעובדה שלא ידעתי את השפה העברית , לא לדבר ולא לקרוא , הכול זרם בצורה טבעית , הרגשתי שאני מכירה אותו כל חיי , הרגשתי שהכרתי את הגבר איתו אני רוצה לעשות את ילדיי.

אפרים מצידו , התאהב בי מאוד ולא היה יום בו הוא לא היה מגיע אלינו לאוהל , לשאול אותי אם אני רוצה ללכת איתו לשפת הים , או לקולנוע ,או סתם לאכול גלידה.בינתיים אפרים התגייס לצבא ואני חיכיתי לו כל שבוע שיגיע , אהבתי אותו כל כך , שלא הסתכלתי יותר על אף גבר אחר.

אפרים היה אהבת חיי.

הפוסט הזה קשור לסיפור של ברוכה הילדה באפגניסטן של שנות ה 40 ,  שאותה לא השיאו בגיל צעיר לעומת חברותייה.

ברוכה היא בין הנשים המעטות , (שהכרתי והכרתי הרבה) אשר נישאה מאהבה ומבחירה בישראל.

קישור לסרט "סנגם" קלאסיקה הודית במיטבה:

חלק 1 http://www.megavideo.com/?d=JVWM7KQS 

חלק 2  http://www.megavideo.com/?d=K53W1AR5