אכן, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמאבק בשייח ג'ראח ליכד סביבו זרמים שונים בשמאל ויצר סוג של קואליציה המכירה בצדקתו של המאבק. המאבק בשייח ג'ראח הוא כבר לא רק של אנרכיסטים הזויים בלשון העם. הצטרפותם של פוליטיקאים, אנשי רוח וארגוני זכויות אדם לצד המפגינים היא הוכחה לכך שבשמאל ניתן ליצור אחדות רעיונית ופוליטית אשר מכילה גם ערבים וגם יהודים ויכולה להוציא את השמאל מהתרדמת בה הוא נמצא.
מאבק זה, כמו מאבקים אחרים המתנהלים בימי שישי, הוא ההזדמנות של השמאל להגדיר מחדש את הציונות. אם היא גזל, אפליה, גזענות ופשעי מלחמה – הימין מוזמן לקחת את הציונות שלו ולדחוף אותה אתם יודעים לאן. עבורי, הציונות היא מדינה יהודית ששייכת לכלל אזרחיה; דמוקרטיה ששומרת על זכויות אדם ומאפשרת בתוכה אוטונומיה דתית ותרבותית למיעוטים תוך שמירה על כבוד הדדי וסולידריות בין הקהילות השונות; הכרה בעוולות העבר והבנה כי גורל שני העמים הוא לחיות זה לצד זה. אין דרך אחרת, ומי שחושב כך, כאילו הקריב את ילדיו שלו על מזבח העיוורון המשיחי.
לא ברור לי איך מישהו מסוגל בכלל לדבר על הגזל בשייח ג'ראח כאקט ציוני כאשר ברור כי החלטת בית המשפט בעניין נותנת גושפנקא לזכות השיבה של הערבים לשטחי 48 ומקדמת בכך את רעיון המדינה הדו-לאומית.
הרעיון של מדינה דו-לאומית נראה לכאורה מפתה ומוצדק לאור המלכוד שישראל נכנסה אליו. אך כשמסתכלים על חמאס מצד אחד ועל המתנחלים המשיחיים מצד שני, ברור שמדינה דו-לאומית תיתפס על ידי שני הצדדים כשלב זמני בלבד בדרך למימוש הגאולה. מרחץ הדמים שהיינו עדים לו עד עכשיו יראה כמו שלולית דם. בשמאל יש כאלו שכבר וויתרו על רעיון שתי מדינות לשני עמים. אותם לא תמצאו בשייח ג'ראח. לא יוסי שריד, לא אורי אבינרי, לא יריב אופנהיימר, שייכים לאותו זרם ריאקציוני בשמאל שקורא למדינה דו-לאומית.
המדינה בהנהגת הימין סובלת היום מסוג של דיסוננס קוגניטיבי: היא רואה כיצד הציונות שלה קורסת לתוך עצמה וממשיכה להוביל אותנו למדינה דו-לאומית. העיוורון התחלף בהכרה וזו מתחלפת בהטחת האשמה בשמאל על כך שנטש את הציונות. אבל השמאל לא מתבלבל. הוא לא מציג תמונת ראי לציונות ולא ליהדות, אלא תמונת ראי לפשיזם, לגזענות, למשיחיות ולכל הפחות לעיוורון מדיני. הגיע הזמן לנתק את הציונות והיהדות מהרעות החולות שלהן ולהגדיר אותן מחדש.
להפגנה הבאה בשייח ג'ראח, אגיע עם כיפה ודגל ישראל ואפגין לצד הערבים שנושלו מבתיהם פעמיים. לאחר סיומה, אלך לי לבית הכנסת לקבל את פני השבת, ובלילה אצא לרקוד במועדון של הומואים בתל אביב. זו האופציה השפויה שיש לשמאל להציע לציונות.
נכתב בהשראת הפוסט של איל ניב מהבלוג "מלכוד 67" |