הממלכה השביעית, או המעצמה השביעית בפי אחרים, היא העיתונות. מאז שפרץ עלינו בזרם אדיר עידן האינטרנט, נוצרה מיד מה שבעיני היא הממלכה השמינית, היא ממלכתם של הטוקבקיסטים. ממלכת הטוקבקיסטים היא מקום משעשע שבו אפשר לפגוש את כל המוזרויות הקיימות במין האנושי. לו חי עמנו היום ג'ונתן סוויפט היה מוצא בממלכת הטוקבקיסטים מקור לא אכזב לחומרים עבור סאטירה בריאה ומשעשעת.

הם ממתינים, הטוקבקיסטים המושבעים, בסבלנות הראויה לשבח לראשוני המאמרים שיופיעו עם שחר בעיתונות היומית. תוך דקות ספורות ממש יש להם כבר דעה מגובשת והחלטית על מה שהפובליציסט כתב: בעד או נגד, ליטוף או גערה. הנה אתמול, בשעה 01:33 גדעון לוי שלח מאמר אל המהדורה האינטרנטית של עיתון "הארץ". בשעה 01:45, אחרי 12 דקות! כבר הספיק הטוקבקיסט טרוט העיניים שקורא לעצמו בשם הוירטואלי בן דוד, לקרוא את מאמרו של גדעון לוי, להבין על מה מדובר בו, לגבש דעה ביחס אליו ולהביעה בכ-40 מילים. ומיד לאחריו, בכל דקה כמעט, זורמות אל תוך השטח שהעיתון יעד לטוקבקיסטים, עשרות ולפעמים מאות דעות בנושא, דעות שהתגבשו בזמן קצר, עמוק אל תוך הלילה.

ישנן דעות חיוביות ושליליות, בנליות ומעניינות, סרקסטיות ומצחיקות, לא מעט מטופשות וגם כאלו שמתרפסות אל הכותב ויותר מהן ארסיות ומעליבות את הכותב. ומעל כולן מרחף הביטוי הטוקבקיסטי השגור ביותר: "הפוסל במומו הוא פוסל, בדיוק כפי שבתכניות הפוליטיות בטלוויזיה מרחף הביטוי הקבוע והנדוש ביותר: אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי."

ואני שואל את עצמי, אלוהים מתי הטוקבקיסטים ישנים?