אנחנו חיים בעולם שמתחדש כל שנייה. המופלא שבחדש הוא ההפתעות שהוא מביא איתו, הכיף שבציפייה, ההתרגשות, חוסר הוודאות. אלא שלא עבור כולם החדש הוא כזאת שמחה גדולה, חלק מאיתנו מאוד מתקשה להתמודד איתו ורואה בחדש איום ממשי על השגרה הבטוחה והמוכרת. בכפר הגלובלי בו אנו חיים אם אתה לא עומד בקצב ההתחדשות- אתה מפסיק להיות אקטואלי ומאבד מהסקסאפיל שלך כמעט באותו הקצב בו עלית לגדולה.
תוקפך פג מהר מאוד. וכך אנחנו הופכים עבדים לעוד ועוד גירויים חדשים. הכל אינסטנט, הכל רעוע, זבנג וגמרנו. לא פלא אם כך שאחד הדברים החשובים ביותר עבורנו הוא בניית בטחון ויציבות פנימית. אמונה. וודאות.
אז הנה סיפור. סיפור על הוודאות , על האמונה ועל הבטחון, וכן, גם על העדרם. סיפור חיינו, בו אין לנו שום אפשרות לדעת מה יהיה סופו, אבל יש את כל השליטה על ההליכה בדרך.
אז תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
הסכיתו ושמעו.
באחד מכפרי טיבט חי לו איכר פשוט. סוס זקן בעזרתו עיבד את חלקת אדמתו הקטנה - זה היה כל רכושו. יום אחד נעלם הסוס. אשתו וילדיו של האיכר וכל אנשי הכפר ניסו לנחמו על אסונו. שתק האיכר, ולבסוף אמר - אין לדעת מה יקרה... כעבור זמן מה חזר סוס זקן ואיתו סוסה צעירה, חזקה וגזעית. אשתו וילדיו של האיכר וכל אנשי הכפר ברכו את האיכר על מזלו הטוב. שתק האיכר, ולבסוף אמר - אין לדעת מה יקרה.... הסוסה הייתה צעירה ופראית, ובנו של האיכר נהנה מאוד לרכב עליה ולאלפה. יום אחד נפל הבן מהסוסה ושבר את שתי רגליו. כל אנשי הכפר ניסו לנחם את משפחתו של האיכר על אסונה. שתק האיכר, ולבסוף אמר - אין לדעת מה יקרה... כעבור זמן מה תקפו שבטים נודדים את הממלכה, וכל הגברים בכפר גויסו למלחמה. מעטים מהם שבו. בנו הפצוע של האיכר נשאר בבית....
לא אלאה אתכם בכל פרטי הסיפור. גם כי אני לא זוכרת מה קרה הלאה ובעיקר כי ברור הרי כי אין לו סוף. כמו גם ליכולת שלנו ללמוד ולהשתנות, כמו גם למסוגלות שלנו להכיל. אנחנו כל כך רוצים שהדברים יקרו בדיוק לפי מה שאנחנו מבקשים, לפי התכנית, by the book .
אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים הכי טוב מה נכון ומה לא עבורנו (וזה עוד לפני שבכלל הזכרתי את ההורים שלנו!). כמו בסיפור הידוע הזה על יהודי אחד, שטבע בים. אלוהים שלח לו ספינה, שלח לו קרש, שלח לו מסוק עם סולם חבלים או משהו, אבל היהודי חיכה שאלוהים יבוא להציל אותו, בכבודו ובעצמו. ככה הוא האמין. הוא לא הסכים לשום אפשרות אחרת... הוא לא הסכים להגמיש את האמונה שלו... הוא טבע.
הכל הוא אלוהים, יקום, אנרגיה. אהבה. ככה לפחות מלמדות אותנו כל התורות. יש בינינו כאלה הדורשים הוכחות. עזבו אותם, תנו להם להבשיל. אבל אלה מאיתנו שמצהירים על אמונה איתנה נופלים לא אחת כאשר נדרשים להוכיחה.
ספר החוקים של היקום גדול מכדי שנוכל לעקוב אחרי כל סעיף, ומן הסתם ראייתנו קצרה מלהבחין בכל האותיות הקטנות.
אלוהים, היקום, האם הקוסמית, האנרגיה הגדולה – איך שתבחרו לקרוא לזה, הכל נכון – נותנים לנו בדרכים רבות. תפקידינו רק להטות אוזן קשבת, לפתוח עיניים, לשים לב...
אחד משלבי הדרך הוא להסכים להכיר באי וודאות. הרי זה הכי אנושי בעולם לרצות להיות ולהרגיש בטוח.
אלא שהמציאות היא שונה לגמרי. בטח בארצנו הקטנטונת. אתה הולך ברחוב, פתאום (לא, זו לא התחלה של בדיחה.הלוואי והייתה... ) – נופל עליך טיל. טוב, נו, לא כאן, בשדרות... בועות ההיי – טק מתפוצצות, אישי ציבור נכבדים עם פני סנטה קלאוס חביבים מתגלים כאשמאים זקנים, במקום דולרים שמים בבלאטות יין יפני ואתי אלון מבנק למסחר מסדרת לעצמה קייטנה לכל החיים – ולך תור דחוף לקרדיולוג מומחה. ורצוי מנהל מחלקה. ואם אתה עדיין מרגיש בטוח – וואלה, אתה גבר גבר.
הכרה באי הוודאות והסכמה עם קיומה מקדמת אותנו באופן פרדוקסאלי לגמרי לפתח בתוכנו את הוודאות.
הוודאות הפנימית, בלעדיה לא מתאפשרת שום אמונה. הוודאות הפנימית שמה שלא נעשה – נעשה לטובה, גם אם ברגע המעשה בלתי אפשרי להבין את זה. שכל מה שקורה לנו בחיינו – ניתן לשימוש כחומר לימודי.
והכי cool בעיניי – זה שאנחנו חופשיים לפרש את זה איך שבא לנו. איך שהכי נוח, הכי מתאים. כל זמן שהפרוש מוביל אותנו להתפתחות ולצמיחה.
אלוהים (דיי, הניחו לזה, תקראו לדברים בשמם, אלוהים וזהו...אבל האמת – גם "היקום" מתאים...), אלוהים אם כן, נותן לנו את מה שנכון מבלי להתייעץ איתנו קודם.
טוב, מותר לו, הוא אלוהים, לא?
אפשר להיתקע עכשיו שנים בלהתלונן. ואפשר פשוט לקחת. לקחת ולהודות...ולמצות.
|