בעלה השני, שלמעשה זכה בילדותנו גם לכינוי סבא מכיוון שלא זכינו, אני ואחותי, להכיר את סבנו האמיתי, היה מתגורר בבית קרקע קטן, בשכונה ותיקה, ירוקה ומוצלת. מכיוון שבצעירותו היה עובד אדמה הוא הפך את חלקת האדמה הלא גדולה של ביתו לגן של עצי פרי ונוי. בגן הזה גדלנו, אני ואחותי. בין עציו וענפיו הוטבעו היפים והמאושרים שבזכרונות ילדותנו. ומעל עצי הפרי התרומם ועלה עץ האגוז הגדול, מסוכך עליהם בצלו הנעים. היה זה עץ ענק, לא רק במושגי הילדות שלנו, אלא באמת עץ כביר שאת צמרתו היה ניתן בקושי לראות. היינו אוכלים מפירותיו ולפעמים מנסים גם לטפס עליו. אחותי האקרובטית היתה תמיד מגיעה יותר גבוה ממני... וכשעוד היינו ממש קטנטנים היתה אז סבתא משחקת איתנו בין העצים ושרה לנו שירים בגרמנית וביידיש. שנים רבות לפני הקמת הפארק של מיני-ישראל, היא הפכה את החצר שלה לדגם מוקטן של מפת הארץ, שהתקיימה פשוט בדימיוננו: הכניסה לחצר היתה חיפה, הרחבה הקטנה שלפני המחסן היתה ירושלים ואחד השבילים שבין ערוגות העצים היתה רחוב אלנבי, שם היא היתה עוצרת עמנו כדי לקנות דבר מה ולשתות קפה טוב (כשעוד היו בתי קפה טובים באלנבי...). ולאחר האמבטיה היא היתה מספרת לנו בעל פה את כל סיפורי האגדות של האחים גרים, משתמשת בשמות המקוריים בגרמנית של כל גיבורי האגדות. וכשגדלנו היינו הולכים כבר לבדנו מביתנו אל הבית שלהם וכבר בכניסה לרחוב הקטן, שעצים גדולים צמחו משני צדיו, היה אפשר לחוש בניחוח מתקתק וקסום. מרבית הבתים שברחוב וברחובות הסמוכים לו, היו בתי קרקע קטנים וצנועים ולהם חצרות ירוקים. על גגות אחד הבתים היתה אפילו שבשבת רוח והדבר כמו התחבר בדימוי הילדותי שלי לארץ אגדתית של פיות ומכשפות המגיעות כשהרוח משנה את כיוונה. אפילו הפכנו, אני ואחותי, להיות מנהיגיה הלא רשמיים של חבורת כלבים- בכל פעם שהיינו יוצאים לתור את הסביבה היו הכלבים, שכבר הכירו אותנו היטב, עוזבים כל אחד את חצרו, ומשתרכים אחרינו עד לגן הציבורי הסמוך. לקראת סוף החטיבה חלה סבנו החורג ונפטר. מספר שנים לאחר מכן החליט בנו להרוס לגמרי את בית אביו ואת חלקת העצים ואפילו על עץ האגוז הגאה והותיק לא חס. במקום הבית הקטן הוא הקים שם,עבור אחת מבנותיו, וילה עצומה וצעקנית בסגנון ספרדי. היום,כשמגיעים אל הרחוב הזה, קשה לזהות בו את רחוב הילדות שלנו- כל העצים הגבוהים שסוככו עליו בצילם הנעים נכרתו ורבים מבתי הקרקע הקטנים והישנים אשר נבנו בסגנון מושבה, אף שהיו בתוך עיר, פינו מקומם גם כן לבתי פאר. ומחצר עצי הבוסתן ועץ האגוז לא נותר כאמור דבר.
הכתוב כאן לא בא לבכות על ילדות שנעלמה, כי טבעי לה לילדות שתיעלם בנבכי הזמן. אבל הכתוב כן בא להביע צער על הקלות הבלתי נתפסת שבה כורתים בהינף יד עצים ותיקים ובאי בשנים, שלו רק היינו עוצרים להקשיב להם, היינו יכולים ללמוד מהם רבות. אין שום סיבה לכרות עצים אלו, גם לא בארצנו, שבה ממהרים להתהדר באיצטלאות ביטחוניות או אידיאולגיות. העצים הללו הם חלק בלתי נפרד מנוף הארץ הזו ושורשיהם עמוקים הרבה יותר מהשורשים של מרבית מאתנו. מי שכורת עצים רק משום שפירותיהם מלכלכים את חזית חנותו, או שענפיהם מסתירים נוף כלשהו מחלונו, מי שמשחית עצים מתוך אכזריות או שיעמום, או חותם מיד על אישור כריתה לעצים המפריעים למיזם פיתוח מסוים, מבלי לבדוק חלופות אחרות שיותירו את העצים על כנם, מי שעושה אחת מאלו הוא אדם ללא שורשים. זהו אדם שלעולם לא יוכל לשמח אחרים בצילו ופרותיו. זהו אדם המרעיל את סביבתו, במקום להעניק לה אוויר לנשימה, כפי שהעצים הכרותים היטיבו לעשות. ויש רבים כאלו, רבים מאוד. אחרת מילים אלו לא היו נכתבות. |