כשבאתי אל ניו יורק נשכבתי על מיטה קטנה בחדר קטן שמסדרון צר הוביל אליו ולא קמתי ממנה במשך חודשים אחדים. כל כך צר היה המסדרון שהוביל אל החדר, אל המיטה, עד כי לא ניתן לשני אנשים לעבור בו זה מול זה. יותר מכך, כמעט ולא ניתן לו, לאדם, לעבור בו לבדו, ולעיתים היה עליו להשאיר חלקים מעצמו מאחור ולהיכנס לבד יותר משחישב מלכתחילה.
ומכיוון שכך, נשכבתי על המיטה ההיא עירום ומצומצם יותר מכפי שבאתי, ומכיוון שכך יכולתי לפנות את עצמי לדברים שלא נמצא להם המקום קודם לכן, ומכיוון שכך וכך החלטתי כי אהיה קורא השפה האנגלית.
במשך כחצי שנה לא ראיתי מילה כתובה עברית, בלעתי עיתונים יומיים ומגזינים שבועיים וירחונים ורבעונים, ראיתי שעות ארוכות טלוויזיה, הלכתי להמון סרטים, ולאט לאט התחלתי לקרוא גם ספרים. הספר הראשון שקראתי לגמרי באנגלית היה בלב המאפלייה של ג'וזף קונרד, וזאת מן הטעם הפשוט שמצאתי לנכון לקרוא ספר שנכתב באנגלית על ידי אדם שעד גיל 19 כתב בכלל רק פולנית, אחר כך במשך שנים אחדות צרפתית ורק אז, באמצע שנות העשרים לחייו, עבר אל האנגלית.
העמודים הראשונים של הספר הזה, של מי שהפך את האנגלית לחומר הגלם שלו בגיל מאוחר, היו המורכבים ביותר לקריאה שעיניי נחו עליהם אי פעם.
ומאז אני קורא על פי רוב אנגלית. כלומר את ש"י עגנון ושלום עליכם ויואל הופמן אני קורא בעברית. אבל כל מה שנכתב באנגלית אני קורא במקור. גם חוויית קניית הספרים יותר נעימה לי שם. אולי בגלל שהיא קשורה לחופש, אולי בגלל שאני קונה כמות גדולה בבת אחת. בוודאי בגלל שהכל נקי ויפה והעטיפות נראות כמו שצריך, ואני הלא שטוח ודק כמו מסך פלזמה וחוץ מן הבחוץ דבר איננו מעניין אותי.
בכל שנותי בניו יורק, לא יצאתי ממנה אל שאר אמריקה הגדולה אלא פעמים ספורות. גודלה של הארץ הפחיד אותי ואילו בין הבניינים הגבוהים הרגשתי מוגן ובטוח. לעיתים היו לי התחייבויות, בעיקר כאלה שעניינן משפחה או נימוסים טובים, ופעמיים או שלוש נסעתי לטיול ממש. בכל השנים האלה היו לי בעיר זוג חברים תאבי מסעות וחופש. אלא שמכיוון שלא ידעו אף פעם לאן עליהם לנסוע, היו באים לשאול בעצתי, ולאחר שהייתי מעלה את ההצעה, שהייתה קשורה תמיד באיזו חוויה פרטית שלי ואזוטרית למדי, היו מארגנים את כל מהלך העניינים - טיסות, השכרת רכב ומקומות לינה, אטרקציות נלוות ומקומות ששווה לאכול בהם, מודיעים לי מתי תאריכי הנסיעה ומה להביא עימי, ועל פי רוב גם עוברים לאסוף אותי עם מונית כדי להבטיח שאכן אגיע לשדה.
ממש טיול שנתי, רק בלי אישור בכתב מן ההורים.
כך הגענו יום אחד לראות פסל סביבתי עצום מימדים, שנקרא שדה הברקים של וולטר דה מריה, אמן אדמה נפלא שפעל בשנות השבעים ונמאס לו. השדה הזה ממוקם במערב ניו מכסיקו, שרשרת התיאומים והמרחק הרב שנדרש אדם לעבור כדי להגיע עד אליו מניאה את רוב האנשים מלעשות זאת. הפסל עומד במקומו מאז שנת 77 ובכל השנים מאז ראו אותו כשלושים אלף איש בלבד. מספר דומה של אנשים ראו את העבודה של צדוק בן דוד במוזיאון ת"א בשלושת השבועות האחרונים. אבל אני וזוג החברים שלי היינו שם, והם אפילו לא חובבי אמנות גדולים, וכל זאת בגלל שדמותו של האיש ההוא, או יותר נכון - בדידותו, הקסימה אותי שתיים עשרה שנים קודם לכן כשמורה אחד הזכיר אותו בדרך אגב בהרצאה בבצלאל.
אבל נסיעה מוזרה יותר, כזו שהותירה רישומה בי עד היום, ובטח גם מחר ובימים האחרים, היתה הנסיעה למונטוק.
מונטוק היא עיירה קטנה בקצה המזרחי של לונג איילנד, שלוש או ארבע שעות מניו יורק ביום בהיר. היא בעצם הנקודה הכי קרובה לאירופה שאפשר להגיע אליה מניו יורק לפני שאתה צריך להתחיל לשחות. היא שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, חופה עשוי סלעים אפורים גדולים וחדים, ובקצה קצהו מתנוסס לו מגדלור של ממש, מפוספס אדום לבן, עם חדר זכוכית בראשו, ופנס שמסמא את עיני המתבונן מידי שבע שניות בדיוק.
את כל זאת ידעתי כבר כמעט עשרים שנה לפני שהגעתי למקום, בגלל ספר של מכס פריש שנקרא בדיוק ככה, מונטוק. את הספר הזה קראתי בגיל חמש עשרה ומאז רציתי להיות שם.
וביום חורף אחד, אחרי שנדנדו לי חבריי שעלינו לצאת מן העיר, נכנסנו לרכב שכור ארבעה אנשים ויצאנו לדרך. שניהם ואני, ועוד עלמה אחת שפגשתי חודשיים קודם לכן ושמאז חלקה עימי את המעבר במסדרון הצר אל ומתוך המיטה והחדר, שבינתיים כבר נהיו לי לבית.
אלא שהדרך ארכה כמעט שמונה שעות ונעשתה כולה תוך סופת שלגים. המלון אליו הגענו בשעת ליל, הבטיחה לנו יוהנה, הוא משהו שמעולם לא ראינו כמותו. אלא שחזיתו והשלג מסביב הזכירו לי לגמרי את המלון שבו מתרחש הניצוץ של סטנלי קובריק. מעבר לפסאדה הגותית המרשימה נתגלו מבפנים שני מסדרונות אפורים אינסופיים, ויכול היה אדם לשמוע את אוושת צעדיו מהדהדת בכל הבניין הריק, שכן למעט ארבעתנו ושוער הלילה היה המקום שומם כולו. ובבוקר קמנו ויצאנו אל המגדלור אלא שאי אפשר היה לעמוד בחוץ בשל הסופה האיומה שהשתוללה ובשל רגלה האחת של יוהנה שלא הספיקה לה כנגד הסלעים והשלג והרוח החזקה. אז נסענו לחפש מקום לאכול אבל הכל היה סגור ונטוש לגמרי, כל המסעדות ובתי המלון וחנויות התיירים, וכל היאכטות עמדו על מסועים מחוץ למים ומגרשי החנייה היו שוממים לגמרי, ולבסוף אחרי שעתיים או שלוש של שיטוטים למדנו מפי איש אחד שבין החודשים אוקטובר ואפריל הכל סגור ונטוש כי איש לא מבקר במונטוק בחורף. חוץ מאיתנו. (שמונה שנים מאוחר יותר שמעתי את זה שוב מפי ג'ים קארי בתחילת הסרט שמש נצחית בראש צלול: "Montauk in February. Brilliant Joel."). אז קנינו בקבוק ויסקי ומעט מוצרי מכולת ושבנו אל המוסד הסגור שנקרא משום מה מלון, ונכנסנו אל החדרים ואל המיטות ולא יצאנו משם שלושה ימים ושני לילות. וחמישה שבועות מאוחר יותר הלכנו אל בית המרקחת וקנינו ערכה לבדיקת הריון ממנה למדנו שיפה השהות במיטה בצוותא, וחודשיים מאוחר יותר למדנו שהיא יכולה להיות יפה אפילו כפליים. רק בלילות, בזמן שאני כותב, יש שאני נאלץ להפסיק לרגע כי מיקה צועקת מן החדר הסמוך "קפווווואאא לייייי!!!" מתוך שינה, ואז אני ניגש להרים לה את השמיכה, וכשאני נכנס לחדר ארם פוקח שתי עיניים ואומר או שואל "למה היא צועקת ולא מרימה אותה פשוט, אבא, שיהיה לך לילה טוב אפילו שכבר אמרתי לך קודם", ומסתובב וחוזר אל הלילה שלו.
ולך תסביר אחר כך שיש לעיתים וספר שאתה קורא ממש משנה לך את החיים.
---
לפנות ערב קרו שני דברים ספרותיים. האחד שגמרתי לקרוא את ספרו האחרון שלי יואל הופמן, "מצבי רוח", שהוא נוגה ונוגע ללב ואף משמח במידת מה. והנה שתי פסקאות ממנו:
את הדוד מקס, אחי אביה של פרנציסקה, אמי
החורגת, לקחו הגסטפו למחנה הרכוז. הוא הצמיד
לחזהו את המדליות שקבל במלחמת העולם
הראשונה וצלע על רגל העץ שלו (את רגל הבשר
נתן במתנה לגרמניה) אל הרחוב.
רגלו נשרפה מן הסתם באושוויץ. אבל לו היתה
בידינו היינו מבעירים אותה עכשיו כדי לחמם את
אנשי עזה הקפואים.
כל הטרחה הזו של כתיבת ספר והדפסת ספר
ומכירת ספר וקריאת ספר אין בה טעם אם איננה
באה, בסופו של דבר, לשמח את בני האדם.
והשני הוא ההודעה שסלינג'ר מת.
נכון, זה קרה או קורה או יקרה לכולם ברגע מסויים אחד - אבל בכל זאת. כולם כבר יאמרו על זה המון דברים, אבל לא כולם יודעים אולי שעוד לפני שפירסם את התפסן בשדה השיפון ביקש להכניס סעיף בחוזה שלו מול בית ההוצאה שלעולם, בשום מקום על כדור הארץ, לא ישימו שום דימוי על אף עטיפה של ספר שלו. וככה כל כריכות הספרים של סלינג'ר בכל מקום בעולם ובכל השפות עשויים אותיות בלבד - שם הספר ושם הסופר וזהו. וזה יפה.
---
שבת שלום. |
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (31)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
פעם, בטיול לספרד, גררתי את אחד ממוקירי זכרי, את הכפר של גויה. ניג'סתי שחייבים לראות את המקום שממנו צמח האיש שצייר את "כשהתבונה בתרדמת נולדות המפלצות".
הכפר שלו נמצא במקום חם, צהוב, שטוח. ואני הבנתי אותו יותר.
וגם, מהתפסן בשדה השיפון תקוע לי דווקא המשפט הזה בזיכרון.
If a girl looks swell when she meets you, who gives a damn if she's late? Nobody.
להב הלוי.
הסתובבתי היום בשוק הפשפשים, הצצתי בערימות הספרים המשומשים, וראה זה פלא, מונטוק שלך!
קניתי.
אח"כ פתאום מצאתי את סדרת "התנ"ך שלי בתמונות", בה כל-כך אהבתי לדפדף כשהייתי ממש קטנה.
קניתי את מגילת רות.
אח"כ נזכרתי באנציקלופדיה העברית, שהורי ודאי נאלצו למשכן חצי נדוניה כדי לרכוש. איזה כיף היה לדפדף בכרכים המצהיבים והכבדים ההם, ובהמשך באנציקלופדית אביב הצבעונית, וללמוד על העולם.
תודה למברכים. :)
תראי, כבר בשבוע שעבר רציתי להגיב לך שזה ברור שהמגפי פראדה אוכלים את כל הספריה הלאומית בהליכה.
אבל מה אני אחשוף בחלק שלישי, שבעצם אני קונה ספרים רק לפי העטיפות שמסתדרות היטב על המדף?
איי נו, מזל טוב, אפילו שבאיחור, רק עכשיו ראיתי.
זאת הפתיחה של המתים של ג'יימס ג'ויס, קראתי את זה לפני שבוע. אני לא יכול לחשוב על מתנה מוצלחת מזו ליום ההולדת:
"את לילי, בתו של השוער, הריצו ממש עד כלות הכוחות."
ברוטוס: לקסיס, אצלנו יש את מבחן ה- 45
נטוס: ספר מקבל קרדיט עד עמוד 45
ברוטוס: אם עד עמוד 45 לא התחברנו - מניחים בצד
נטוס: יש כל-כך הרבה ספרים טובים, אסור לבזבזמן על הרעים
..
מזל טוב פושטקית, ותודה שהבאת אותי לכאן.
ואתה, נו כרגיל. ממתקים.
(או יותר בעצם יין וגבינה וזיתים ולחם).
טוב נו אני אודה..
הספר האחרון שקראתי (לפני מי זוכר שנים) היה "האפיפיורית יוהנה" בטח באחת ההחלמות שלי מקיסרית זו או אחיותיה.
אין לי מושג איך ולמה ומי החליט אותו בשבילי אבל קראתי
ואם לא היתה מוזכרת כאן "יוהנה" בטח גם פרט זה היה נמחק מזיכרוני.
ומהצד השני - לפני כמה זמן קיבלתי ספר ילדים מתורגם לדנית ואנגלית עם הקדשה לדמות בספר.
זה שווה ?
:))
מזל טוב ללללללל התגובות שלך הן חלק בלתי נפרד מהפוסטים של להב.
בוקר טוב להב וכל אורחיו,
תשמע קטע...
הלכתי אתמול בעיקבות הידיעה הזו אצלך שהיכתה בי שסלינג'ר מת ל'בארנס אנד נובל'.
החלטתי לרכוש את התפסן ליעלי באנגלית, חשבתי שתתחבר אליו היום בגילה 16, איך שלא יהיה, בעומדי בתור עמד מאחורי גבר בשנות השמונים שלו עם חולצת טריקו לבנה ומכנסי קאקי (אתה יודע) וכובע בדיוק כמו שלך תחתיו הסתתרו עיניים כחולות עדיין שובבות כמו של ילד קטן.
אמרתי למוכר שאני רוצה את הספר, הבחור הצעיר לא ממש ידע על מה אני מדברת והמבוגר הסביר לו.
התפתחה ביניינו שיחה, תמיד אני משוחחת עם אנשים, לא רק כאן.
אז אמרתי לו שאני קראתי בעברית ומחפשת את זה באנגלית לביתי (זו דרכי להשוויץ בעובדה שאני ישראלית).
אחרי שגילינו שאזל ה'תפסן בשדה השיפון' אמר לי המבוגר, אני יכול לתרגם לה מאנגלית לעברית, למדתי ב-היברו סקול, אמר.
ואז כמובן שהתחלנו לקשקש יותר ברצף וסיפר לי על אביו שהקים בית ספר יהודי עברי בברוקלין בתחילת המאה ועל כך שהיה אחד ממקימי 'אמקור'.
חבל שלא היינו שם יותר זמן כי היה נשאר לי קצת יותר סיפור.
איך שלא יהיה בגלל שאזל קניתי לה במקום קניתי את raise high the roof beam carpenters
כמעט חשבתי לצלם אותו בגלל הכובע שתראה שגם כאן יש כאלה...
ספרים זו תקשורת בינלאומית.
יש בארץ עוד אמקור?
(:
רונית
ברוטוס: אין עוד תפסן בשדה השיפון
נטוס: הי איז דד רייט נאו
ברוטוס: ואני, איך לומר, די עצוב, אחי
נטוס: אולד סולג'רז נבר דיי
..
מודפס בזה הרגע.
more...more...more..
לא יודעת מה עשו מהתפסן כזה הו-הא, לא בכדי הוא שימש בעיקר השראה למתנקשי סלבז תמהוניים.
אבל את "לאֶסמֶה - באהבה ובסאוב" (שאני תמיד שיבשתי ל- "לשו-אִסמַה, באהבה ובסאוב") ויתר הסיפורים הקצרים שלו אני יכולה לקרוא שוב ושוב ושוב ושוב וכיוון שממילא מעולם לא טרחתי לזכור, הם תמיד יטלטלו אותי כבראשונה. אפילו מצאתי ברשת – הנה.
למרות שגם אני כמו ללללללל נכבשת מהתחלות של סיפורים, במקרה הזה שווה דווקא הסיום:
"קחי איש מנומנם באמת, אסמה, ויהיה לו תמיד סיכוי לחזור להיות אדם עם כל הכש- עם כל ה-כ-ש-ר-י-ם שלו לא-ניזקים" (ספרי סימן קריאה 1979).
*הסיפור היפה למעלה, על מונטוק, ממש מצדיק חלק שלישי ל"השאלון 3 - ספרים".
יפה כתבת.
בדיוק בימים אלו קראתי מספר פעמים את ספרו של יאל הופמן- "מצבי רוח". הספר עולה ויורד במצבי הרוח שלו, בפנייה לקרוא ואל עצמו.
ועוד רבות אפשר לכתוב, אך זהו הפוסט שלך.
לקרוא ספר זה לצאת למסע.
כרכת כאן היטב ובאופן מושלם - כדרכך - את שני הדברים יחד.
העמודים הראשונים של הספר. אולי אפילו השורות הראשונות שלו, זה מה שקובע אצלי אם אני אצלול או לא.
ואין כללים או ידיעה מראש למה ביום נתון שורות מסוימות יתפסו אותי כל כך ולמה אחרות ממש ממש לא.
לסלינג'ר היו בשבילי מילים ראשונות מצוינות. שורות פתיחה שאני יכולה לדקלם גם שנים אחרי שקראתי.
"תשעים ושבעה פרסומאים מניו יורק היו במלון, ובגלל ההשתלטות הגמורה שלהם על קווי שיחות החוץ, היה על הנערה ב-507 לחכות מן הצהריים ועד שתיים ושלושים כמעט, כדי לקבל את השיחה שהזמינה...". (יום נפלא לדגי הבננה).
יש לי התרגשות לפני שהעיניים מלטפות שורות ראשונות. אני כמעט מחזיקה אצבעות לספר שיעבור את המבחנון הקטן הזה שלי. אני גם גאה בסופר או בסופרת שהצליחו. אני מרגישה שהם חברים שלי.
והסופר שעובר אצלי כמעט כל מבחן, בטח ובטח את מבחן השורות הראשונות הוא הרוקי מורקמי:
"הטלפון צלצל כשעמדתי במטבח, בישלתי ספגטי ושרקתי עם הרדיו את הפתיחה ל'העור הלקחן' של רוסיני - ללא ספק, המוזיקה המושלמת לבישול פסטה". (קורות הציפור המכנית).
וככה יצא שהגענו להיום. ממש להיום. שממש במקרה יוצא היומולדת שלי וחיפשתי שורות ראשונות שמחוברות לספר כדי לקנות לעצמי מתנה.
ומצאתי את זה:
"'עם הלחיים האדומות האלה הבת שלנו נראית כמו איכרה מדרום סין', קובל אבי ומתעלם בכוונה מהמרק המונח לפניו. 'את לא יכולה לעשות משהו בעניין?'". (נערות שנחאי מאת ליסה סי)
להב...
תוציא כבר ספר.
אני
אוי להב אפילו מבעד לכאב הראש שלי אני מצליחה לראות כמה זה יפה.
כל כך כל כך יפה זה.
שיט לא ידעתי שהוא מת ...
לא נורא השאיר לי כן את התפסן על המדף לידי וכמה אני אוהבת אותו, אחד ה...
מיקה צודקת בעיניין של הכיסוי והלואי ותמצא לה מישהו אחר כך (כשתגדל) שתמיד ידאג לכסות אותה כמו כריכה יפה לספר.
רונית
היה איזה רגע בחיים שלי שקראתי לעצמי הולדנית.
(כשהייתי יותר גדולה, והתחלתי לשכוח למה, הרשימה היכולת לכתוב ככה, אני מתכוות לכתוב זעיר).
ספרים זה החלק האהוב עליי, למרות שטרם עניתי על השאלון אצלי...
אני מחזיקה בביתי ספריה מכובדת ובנוסף, הספריה הציבורית יכולה להעיד על כמויות הספרים שקראתי החל מגיל 6, שם הייתי בורחת לקבל את השלווה, שלא היתה בביתי. ספרים בשבילי זו בריחה לבועה שאתה ממציא לעצמך, וטוב שכך כי להבדיל מסרטים, שם כבר הכל המציאו עבורך. ספר בשבילי זה קדוש. ואצלי ספר - לעולם לא זורקים. מקסימום מוכרים או עושים טרייד אין.
יש לעיתים שאני גומעת 3 ספרים בשבוע, אבל כרגע אני בהפוגת מה, קוראת יותר מדריכי הורים והפעלת תינוקות...
עכשיו אני מחכה לשאלה האחרונה 'חלום' (כי אוכל זה לא אני).
אקח אדוויל ואקפוץ ראש לתוך הכתוב .
אני נורא אוהבת איך שהוא כותב .
וגם את זה שהוא לא מגיב.
איך אני מקנאה בו על היכולת הזו .
ואי ואי ואי .. למה אני לא להב קצת ?...
לא יודעת מה איתו
אני אשמח לפגוש אותך כאן בבוקר
(מקווה שלא יהיה לך כאב ראש ) (:
להב יקירי.
אני נורא מצטערת לא מסוגלת לקרא כי אני שתויה ואני יודעת שדוקא אתה תבין, ככה זה מרגיש לי . כיכבתי אותך מתוך שיכרות , אחזור בבוקר אני תקווה שעוד תהיה כאן.
רונית
החלטתי שלא אבל בסוף כן
כתיבה אידישאית
הניצוץ הבזיק לי ואז כתבת וחייכתי:)
מכס פריש- הומו פאבר גיל 16
היה תענוג.
הקדמת (:
הפתעה נעימה
קוראת בחלקים
אז תשאיר את האור דולק
אני עוד אחזור