כשבאתי אל ניו יורק נשכבתי על מיטה קטנה בחדר קטן שמסדרון צר הוביל אליו ולא קמתי ממנה במשך חודשים אחדים. כל כך צר היה המסדרון שהוביל אל החדר, אל המיטה, עד כי לא ניתן לשני אנשים לעבור בו זה מול זה. יותר מכך, כמעט ולא ניתן לו, לאדם, לעבור בו לבדו, ולעיתים היה עליו להשאיר חלקים מעצמו מאחור ולהיכנס לבד יותר משחישב מלכתחילה.

ומכיוון שכך, נשכבתי על המיטה ההיא עירום ומצומצם יותר מכפי שבאתי, ומכיוון שכך יכולתי לפנות את עצמי לדברים שלא נמצא להם המקום קודם לכן, ומכיוון שכך וכך החלטתי כי אהיה קורא השפה האנגלית.

במשך כחצי שנה לא ראיתי מילה כתובה עברית, בלעתי עיתונים יומיים ומגזינים שבועיים וירחונים ורבעונים, ראיתי שעות ארוכות טלוויזיה, הלכתי להמון סרטים, ולאט לאט התחלתי לקרוא גם ספרים. הספר הראשון שקראתי לגמרי באנגלית היה בלב המאפלייה של ג'וזף קונרד, וזאת מן הטעם הפשוט שמצאתי לנכון לקרוא ספר שנכתב באנגלית על ידי אדם שעד גיל 19 כתב בכלל רק פולנית, אחר כך במשך שנים אחדות צרפתית ורק אז, באמצע שנות העשרים לחייו, עבר אל האנגלית.

העמודים הראשונים של הספר הזה, של מי שהפך את האנגלית לחומר הגלם שלו בגיל מאוחר, היו המורכבים ביותר לקריאה שעיניי נחו עליהם אי פעם.

ומאז אני קורא על פי רוב אנגלית. כלומר את ש"י עגנון ושלום עליכם ויואל הופמן אני קורא בעברית. אבל כל מה שנכתב באנגלית אני קורא במקור. גם חוויית קניית הספרים יותר נעימה לי שם. אולי בגלל שהיא קשורה לחופש, אולי בגלל שאני קונה כמות גדולה בבת אחת. בוודאי בגלל שהכל נקי ויפה והעטיפות נראות כמו שצריך, ואני הלא שטוח ודק כמו מסך פלזמה וחוץ מן הבחוץ דבר איננו מעניין אותי.

בכל שנותי בניו יורק, לא יצאתי ממנה אל שאר אמריקה הגדולה אלא פעמים ספורות. גודלה של הארץ הפחיד אותי ואילו בין הבניינים הגבוהים הרגשתי מוגן ובטוח. לעיתים היו לי התחייבויות, בעיקר כאלה שעניינן משפחה או נימוסים טובים, ופעמיים או שלוש נסעתי לטיול ממש. בכל השנים האלה היו לי בעיר זוג חברים תאבי מסעות וחופש. אלא שמכיוון שלא ידעו אף פעם לאן עליהם לנסוע, היו באים לשאול בעצתי, ולאחר שהייתי מעלה את ההצעה, שהייתה קשורה תמיד באיזו חוויה פרטית שלי ואזוטרית למדי, היו מארגנים את כל מהלך העניינים - טיסות, השכרת רכב ומקומות לינה, אטרקציות נלוות ומקומות ששווה לאכול בהם, מודיעים לי מתי תאריכי הנסיעה ומה להביא עימי, ועל פי רוב גם עוברים לאסוף אותי עם מונית כדי להבטיח שאכן אגיע לשדה.

ממש טיול שנתי, רק בלי אישור בכתב מן ההורים.

כך הגענו יום אחד לראות פסל סביבתי עצום מימדים, שנקרא שדה הברקים של וולטר דה מריה, אמן אדמה נפלא שפעל בשנות השבעים ונמאס לו. השדה הזה ממוקם במערב ניו מכסיקו, שרשרת התיאומים והמרחק הרב שנדרש אדם לעבור כדי להגיע עד אליו מניאה את רוב האנשים מלעשות זאת. הפסל עומד במקומו מאז שנת 77 ובכל השנים מאז ראו אותו כשלושים אלף איש בלבד. מספר דומה של אנשים ראו את העבודה של צדוק בן דוד במוזיאון ת"א בשלושת השבועות האחרונים. אבל אני וזוג החברים שלי היינו שם, והם אפילו לא חובבי אמנות גדולים, וכל זאת בגלל שדמותו של האיש ההוא, או יותר נכון - בדידותו, הקסימה אותי שתיים עשרה שנים קודם לכן כשמורה אחד הזכיר אותו בדרך אגב בהרצאה בבצלאל.

אבל נסיעה מוזרה יותר, כזו שהותירה רישומה בי עד היום, ובטח גם מחר ובימים האחרים, היתה הנסיעה למונטוק.

מונטוק היא עיירה קטנה בקצה המזרחי של לונג איילנד, שלוש או ארבע שעות מניו יורק ביום בהיר. היא בעצם הנקודה הכי קרובה לאירופה שאפשר להגיע אליה מניו יורק לפני שאתה צריך להתחיל לשחות. היא שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, חופה עשוי סלעים אפורים גדולים וחדים, ובקצה קצהו מתנוסס לו מגדלור של ממש, מפוספס אדום לבן, עם חדר זכוכית בראשו, ופנס שמסמא את עיני המתבונן מידי שבע שניות בדיוק.

את כל זאת ידעתי כבר כמעט עשרים שנה לפני שהגעתי למקום, בגלל ספר של מכס פריש שנקרא בדיוק ככה, מונטוק. את הספר הזה קראתי בגיל חמש עשרה ומאז רציתי להיות שם.

וביום חורף אחד, אחרי שנדנדו לי חבריי שעלינו לצאת מן העיר, נכנסנו לרכב שכור ארבעה אנשים ויצאנו לדרך. שניהם ואני, ועוד עלמה אחת שפגשתי חודשיים קודם לכן ושמאז חלקה עימי את המעבר במסדרון הצר אל ומתוך המיטה והחדר, שבינתיים כבר נהיו לי לבית.

אלא שהדרך ארכה כמעט שמונה שעות ונעשתה כולה תוך סופת שלגים. המלון אליו הגענו בשעת ליל, הבטיחה לנו יוהנה, הוא משהו שמעולם לא ראינו כמותו. אלא שחזיתו והשלג מסביב הזכירו לי לגמרי את המלון שבו מתרחש הניצוץ של סטנלי קובריק. מעבר לפסאדה הגותית המרשימה נתגלו מבפנים שני מסדרונות אפורים אינסופיים, ויכול היה אדם לשמוע את אוושת צעדיו מהדהדת בכל הבניין הריק, שכן למעט ארבעתנו ושוער הלילה היה המקום שומם כולו. ובבוקר קמנו ויצאנו אל המגדלור אלא שאי אפשר היה לעמוד בחוץ בשל הסופה האיומה שהשתוללה ובשל רגלה האחת של יוהנה שלא הספיקה לה כנגד הסלעים והשלג והרוח החזקה. אז נסענו לחפש מקום לאכול אבל הכל היה סגור ונטוש לגמרי, כל המסעדות ובתי המלון וחנויות התיירים, וכל היאכטות עמדו על מסועים מחוץ למים ומגרשי החנייה היו שוממים לגמרי, ולבסוף אחרי שעתיים או שלוש של שיטוטים למדנו מפי איש אחד שבין החודשים אוקטובר ואפריל הכל סגור ונטוש כי איש לא מבקר במונטוק בחורף. חוץ מאיתנו. (שמונה שנים מאוחר יותר שמעתי את זה שוב מפי ג'ים קארי בתחילת הסרט שמש נצחית בראש צלול: "Montauk in February. Brilliant Joel."). אז קנינו בקבוק ויסקי ומעט מוצרי מכולת ושבנו אל המוסד הסגור שנקרא משום מה מלון, ונכנסנו אל החדרים ואל המיטות ולא יצאנו משם שלושה ימים ושני לילות. וחמישה שבועות מאוחר יותר הלכנו אל בית המרקחת וקנינו ערכה לבדיקת הריון ממנה למדנו שיפה השהות במיטה בצוותא, וחודשיים מאוחר יותר למדנו שהיא יכולה להיות יפה אפילו כפליים.

רק בלילות, בזמן שאני כותב, יש שאני נאלץ להפסיק לרגע כי מיקה צועקת מן החדר הסמוך "קפווווואאא לייייי!!!" מתוך שינה, ואז אני ניגש להרים לה את השמיכה, וכשאני נכנס לחדר ארם פוקח שתי עיניים ואומר או שואל "למה היא צועקת ולא מרימה אותה פשוט, אבא, שיהיה לך לילה טוב אפילו שכבר אמרתי לך קודם", ומסתובב וחוזר אל הלילה שלו.

ולך תסביר אחר כך שיש לעיתים וספר שאתה קורא ממש משנה לך את החיים.

‫---‬

לפנות ערב קרו שני דברים ספרותיים. האחד שגמרתי לקרוא את ספרו האחרון שלי יואל הופמן, "מצבי רוח", שהוא נוגה ונוגע ללב ואף משמח במידת מה. והנה שתי פסקאות ממנו:

את הדוד מקס, אחי אביה של פרנציסקה, אמי
החורגת, לקחו הגסטפו למחנה הרכוז. הוא הצמיד
לחזהו את המדליות שקבל במלחמת העולם
הראשונה וצלע על רגל העץ שלו (את רגל הבשר
נתן במתנה לגרמניה) אל הרחוב.
רגלו נשרפה מן הסתם באושוויץ. אבל לו היתה
בידינו היינו מבעירים אותה עכשיו כדי לחמם את
אנשי עזה הקפואים.


כל הטרחה הזו של כתיבת ספר והדפסת ספר
ומכירת ספר וקריאת ספר אין בה טעם אם איננה
באה, בסופו של דבר, לשמח את בני האדם.


והשני הוא ההודעה שסלינג'ר מת.
נכון, זה קרה או קורה או יקרה לכולם ברגע מסויים אחד - אבל בכל זאת. כולם כבר יאמרו על זה המון דברים, אבל לא כולם יודעים אולי שעוד לפני שפירסם את התפסן בשדה השיפון ביקש להכניס סעיף בחוזה שלו מול בית ההוצאה שלעולם, בשום מקום על כדור הארץ, לא ישימו שום דימוי על אף עטיפה של ספר שלו. וככה כל כריכות הספרים של סלינג'ר בכל מקום בעולם ובכל השפות עשויים אותיות בלבד - שם הספר ושם הסופר וזהו. וזה יפה.

‫---‬

שבת שלום.