השבת "שבת שירה" על שם השירה הגדולה ששרו משה ובני ישראל לאחר קריעת ים סוף. נראה שאך טבעי הדבר שבני אדם שחוו נס שכזה והיו עדים לו יהיו מלאי רגשי התפעלות רוחנית וימצאו בשירה דרך ביטוי הולמת לרגשותיהם. עם זאת, יש לתהות האם לא היה מספיק עצם מעשה היציאה לחופשי כדי להביא להתפעלות רוחנית זו? למה רק לאחר המעשה הדרמטי של התערבות ה' בקריעת ים סוף, מוזכר עניין האמונה? "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ד' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד/לא). העם היה זקוק לעוד הוכחה כדי להביע את אמונתו. אך גם קריעת הים לא מספיקה. למרות השירה "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ..." (שמות טו/א) מיד חוזר העם לתלונותיו, על האוכל, על המים וכו'. הנס לא משנה את אמונתם וקשה להם לבטוח בה' בדברים בסיסיים לקיומם. בסך הכול עניין אנושי למדי שהרי, אין האדם צריך לסמוך על הנס, ולמה שהורים לא יהיו מודאגים על איך יאכילו את בניהם ואפילו את עצמם במדבר האכזרי הזה הנפרש לנגד עיניהם? נס קריעת הים לא יכול לשנות את טבע האדם "אם כן לא נשתנו האנשים גם אחרי הנס ולא פסקה הקטנוניות והגרגרנות, כפיות הטובה ואהבת הנוחיות. ובמקום לראות חסדי הבורא והשגחתו עליהם, אהבתו ודאגתו לעמו...– במקום זה הם רואים את מעט הבוץ אשר בנעליהם וכבר דבר זה דיו להשוות שיעבוד לגאולה, אפילו לאורה! אין הנס משנה בני אדם אוטומטית, אין בראיית הנס הכוח להטות לבו של רואהו לאהבתו ויראתו את ה' יתברך, אם אין האדם בעצמו מטה ליבו אליו" כותבת נחמה לייבוביץ בעיוניה לפרשה. על רקע זה, רגע השירה הוא רגע מיוחד במינו בו הלב והרוח נפעמים באופן יוצא דופן, ובהקשר זה בולטת גם התנהגותה של מרים הנביאה: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת: ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס..." (שמות טו /כ-כא). למה נצרך הכתוב לציין את שירתן ומחולותיהן של הנשים דווקא שהרי ברור שבמעמד זה היו כל בני ישראל? אומר רש"י "ותען להם מרים - משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים". חלוקה מגדרית ברורה. משה מנהיג בשירה את הגברים, מרים את הנשים. "...כשם שאמר משה שירה כך אמרה מרים, משה מנין, שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל. מרים מנין, שנאמר ותען להם מרים שירו לה'. (מדרש משלי (פרשה יד ד"ה [א] חכמות נשים). מעניין להתבונן בדמותה של מרים העולה מפרשה זו: היא לוקחת יוזמה "ותיקח מרים הנביאה ...", היא מצטיירת כמנהיגה כריזמטית אשר נשים הולכות אחריה: "ותצאן כל הנשים אחריה", היא על פי הכתובים מוכרת במעמד של נביאה, וזוכה למעמד רם יחד עם אחיה "כי העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים" (מיכה ו, ד). כנביאה היא בעלת עוצמה רוחנית הסוחפת איתה גם את נשות העם. סגנון הנהגתה שונה מזה של משה, סגנון משתף יותר היו אומרים חוקרי המגדר של היום "שירו לה' כי גאה גאה סוס..." לעומת "אז ישיר משה ובני ישראל...". נראה שמרים בכוחה הרוחני ובספונטאניות שלה יוצרת חוויה רוחנית ייחודית עבור נשות העם. נשות העם מוצאות את מקומן בביטוי הנעלה של האמונה הפורץ באותו רגע. הן לא מביטות מעזרת הנשים. כשהלב מלא על גדותיו ורותח משמחה העולה לשמים ומשתפכות מאליהן אף אחד לא מחפש אחרי מחיצה מפרידה לריקודיהן, ולא מתעסק באורך שיער ראשיהן. אלו ואלו, נשים כגברים, עסוקים בעבודת ה' אמיתית. החיבור הוא עם בורא עולם. שום דבר אחר לא רלבנטי בשעת עבודת ה'. ועבודתן אומנם שונה בביטויה, הן שרות ורוקדות, אך לא פחותה בחשיבותה: "אף על פי שהנשים באו אחרי האנשים ונתנו קולן בשירת ההתפעלות, מכל מקום הושוו לגמרי לאנשים בחשיבות שירתן ובהכרת העבודה הנעלה של העם, שבאה לידי ביטוי בשירתן". (רש"ר הירש, שם) והם לא עשו זאת בחדרי חדרים מוסתרים של איזה אהל בקצה המחנה. מי ייתן ובדורנו נזכה לעבודת ה' אמיתית, ונדע להתרכז בהתפעלות הרוח ובתפילה האמיתית, ושום דבר אחר לא יסיט את כוחותינו בשעת עבודה ה'. שבת שלום! |