"שמעתי מאמא שאתה מובטל" מעיר אותי דוֹד משה משנת הצהרים. "ברוך הבא למועדון" הוא מברך אותי כדוד גאה, שכן מכל בעלי המקצוע השונים במשפחה בחרתי ללכת דווקא בדרכו. דוֹדי משה הוא איש מקצוע ללא פשרות, בעל גאווה מקצועית וניסיון רב שנים. את מקצועו המקורי של הדוד, איש כבר אינו זוכר, לא כל שכן משה עצמו, אך אין זה מוריד כהוא זה.דודי משה הוא מובטל מקצועי וכמקצוען אמיתי הוא לוקח את תפקידו במלוא הרצינות הנדרשת, או כמו שהדוד אומר "זה לא מה שאתה עושה שאיך שאתה עושה".

"עכשיו, כשאנחנו קולגות, נוכל להיפגש יותר"הוא מודיע לי "זה אחד מיתרונותיו הרבים של המקצוע". אני מסכים איתו.אמנם הכנתי לי רשימה ארוכה של מטלות שדחיתי כשהייתי שכיר, אבל פגישה עם קולגה דוחה ביקור במוסך, בבנק או בחברות השמה. הוא מזמין אותי לעלות למקום מגוריו במרכז ירושלים ולשבת ב"לשכתו" באחד מבתי הקפה בשכונת הבוכרים, להיפגש עם חבריו לעבודה, לדון איתם על המצב הפוליטי ואף להצטרף לישיבות סיעור מוחות ארוכות על מהלכי שש בש ודומינו. "הערק עלי" הוא מנסה לפתות אותי, אבל אני מסביר לו שאני עסוק מאוד ומעדיף שיבוא הוא להתבטל איתי באחד מבתי הקפה התל אביבים.

למחרת בעשר לפנות בוקר, מתייצב אצלי הדוד משה חמוש בקופסת שש בש, כובע ברט שחור וחיוך מלא חיוניות לקראת עוד יום עבודה מרתק, מסקרן, ומלא אתגרים. אני לוקח איתי את הלפ טופ ואנחנו יורדים לבית הקפה האופנתי לא רחוק מביתי. בית הקפה הומה וגדוש. הדוד מתרגש "מחמם את הלב לראות כל כך הרבה צעירים מובטלים בתל אביב, כדאי שכל מי שמדבר על בועה יבוא לכאן ויראה שלא רק בפריפריה מתבטלים. גם כאן במרכז הארץ לא קוטלים קנים!". אנחנו תופסים שולחן על המדרכה, אני פותח את הלפ טופ ומשה את השש בש.

"מה תרצו להזמין? ארוחת בוקר? קפה ומאפה?"הדוד משה מחייך למלצרית "חמודה, קפה ומאפה זה מאוד יפה, אבל אנחנו נשתה ערק זחלאווי עם קצת חמוצים בצד, שיהיה מה לנשוך" המלצרית לא מאבדת את קור הרוח שלה "אם אתה בעניין משקאות חריפים אולי יעניינו אותך הקוקטילים שלנו? אולי מרגריטה פסיפלורה, בְּלֵק ראשֵן, אורגזמה?" הדוד משה שומר אף הוא על הפסון "לא תודה, את באמת נחמדה, אבל אצלנו בעדת המובטלים נוהגים לשתות ערק". חולפות דקות מספר והמלצרית חוזרת עם כוסית ליקר וריח האניס המוכר. "את רואה?! כשאת רוצה את יכולה" מקבל את פניה בשמחה הדוד "מה המחיר?" הוא מתעניין "40 שקלים" עונה המלצרית. דוד משה מרחרח קלות את המשקה, משקשק את הכוס ומחסל בלגימה אחת מהירה את התכולה. "אכן זחלאווי למהדרין! בסדר אנחנו ניקח את הבקבוק" הפעם המלצרית מאבדת מעט משלוותה "מה בקבוק?!" "בקבוק הזחלאווי ב-40 שקל" "40 שקלים זה הכוס" "את צוחקת עלינו?! זה יותר ממה ששנינו יחד מרוויחים ביום עבודה שלם!" מזדעק הדוד. כמה רטינות וקובלנות על הבועה התל אביבית והדוד נרגע, הוא מסדר את השש בש ומזמין אותי לזריקת הפתיחה. מתפתח משחק מסעיר, שקשוק הקוביות הנזרקות אל הלוח בקצב גובר ממלאות את חלל האויר. כל זריקה מלווה בשאגת שמחה או שבר של הדוד. המבטים הזועמים של יושבי הלפ טופ שמסביב מתחלפים ל"ששש....",  "אפשר לקבל קצת שקט בבקשה" ו-"הלו זה מקום תרבותי כאן!" המלצרית מגיעה ומבקשת להפסיק הרעש שאנחנו עושים. "אנשים מנסים לעבוד כאן" היא מסבירה. "מה לעבוד?" משתומם הדוד " כולם כאן מובטלים לא?!" "כן, זה נכון" אני מנסה להסביר לו "אבל הם חיבים לעשות עצמם עובדים אחרת יחשבו שהם מובטלים""מי יחשוב?" שואל הדוד "המובטלים שמסביבם" אני עונה. הדוד משה נאנח אנחה עמוקה "מה אגיד לך עובָד יקירי, לא ערק לא שש בש, המובטלים פה בתל אביב פשוט לא מקצועיים!"