אם אני עוצם את העיניים יש לי גלים בראש. אם אני עוצם את הפה יש לי מילים בראש. אם אני עוצם את האף אני מריח עוגיות חמות. הידיים שלי נמסות אל תוך המקלדת בכל פעם שאני עוצר לחשוב.
כל כך נעים לי.
מצרצרים לעבר פועים אנונימים, לקבל קצה סעד לפלסטיקוהוליה שלי.
ברמאללה גיליתי שאני חסין כדורים.
כל הבלגוגעס הזה על מיקרובדלנות ומאקרותפישה מבלבל אותי. אני מוצא את עצמי מפלפל בעיניים ומרפרף בריסים, ניגר ונשפך על הרצפה. שותק, ודקסוס לא נגלה לעיני. מסכית והתבונגישה לא זמינה בפני. אני רוצה לעלות לשמים. בלי סולם. אבל שומע רק צפצופי-אזנים. גירודי ברכיים. אני זוכר איך בהודו היינו עושים ויפאסחר-לא-מילולי-בסמימנה. אז היו לי רגעים שהתודעה התפצלה למספיק חתיכות כדי שאראה את עצמי. אבל לא היו שם מחיאות כפיים. רק אצבעות שבורות ניטחות אחת בשניה. |