"כל הגן לבש לבן, תכלת וארגמן, יום הולדת לאילן כל צמח רן. במחול יצאו גם נרקיס כרכום, כי לכל בן ירק, חג מועד היום. גם צבר אפילו פה היום ירקוד, והברוש יריע עוד.."

אגדות השקד (חלק א)

האגדה מספרת כי שרביט המלוכה של דוד המלך היה לא אחר ממטהו של אהרון, ובעצם היה ענף מעץ השקד. מי מאיתנו אינו זוכר את עצמו כילד, נטוע בישיבה מזרחית על מחצלת קש בחצר המרכזית ומקשיב בשקיקה לצלילי קולה של ימימה הגננת, הטווה הגיגי מעשיות תנכיות בלהט, ואנו פעורי פה. אחריהם מיד מצא כל אחד לעצמו מטה אישי שהרהיב בנפלאות ילדותו.

כדברי האגדה היהודית, סופר כי כשבא דוד למלוך על ישראל הוא החזיק בידו מטה,  שרביט מלוכה. לא מדובר היה בסתם מטה, אלא כזה עם עבר היסטורי עתיק ומפואר, המטה הפלאי של משה ואהרון בו עשו את האותות והמכות במצרים. 

אז, היה כבר ברור שזה לא סתם איזה מקל הליכה רגיל. על פי התורה מתברר שמדובר בלא אחר מאשר ענף של עץ השקדיה, שהרי מסופר כי כאשר קמו חולקים על כהונתו של אהרון, מטה העץ המת שלו "פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים*" (במדבר י"ז, כ"ג) - כאות לכך שהוא נבחר על ידי האל.   

דמיינו כעת לעצמכם כמה פשוט היה  לו החזקנו  בידנו מטה כביר ועוצמתי, מגולף בקפידה במרקמי שבילים סביב ועם לא מעט איכויות. כזה שעבר מדור לדור והפך לאוצר של ממש. ודאי היינו משתמשים בו אחרת ממשה ואהרן.

לא נראה לי היום יעיל להכות בסלעים, כדי שלא לגרום חלילה למפולת של ממש עוד בטרם נחזה במפל מים חיים מרווה ומרענן. ונחשים ודאי יש רק בלב הפירמידות עם כל המומיות החנוטות במצרים, הם מתפתלים על גחונם ומסתדרים עם חול וסלעים. רק שהמחשבה על מעיינות ומפלים זורמים, יערות סבוכי ירוק עד ומלאי פרי עסיסי מעוררת חושים ופורה כל כך.

עץ השקד הוא סמל לתהליכים המבשילים במהירות, לפתע פתאום, כמעט בין לילה. לכן משמשת פריחתו כאות למנהיגותו וכהונתו של אהרון מול הקמים לערער עליה. זו גם הסיבה שהנביא ירמיהו מנבא את פורענותם הקרובה של ישראל "במקל השקד אני רואה"- כי שוקד האל וממהר את מימוש הפורענות באחרית ימי הבית הראשון.

אם נרים מן האדמה מפירות השקד שנפלו ניווכח כי הקליפה העבה העוטפת אותו מונעת או מקשה על פיצוחו. ואכן, אגדה יהודית טוענת כי גם בגוף האדם עצם קטנה, כעין השקד וקשיחה היא ביותר. לא ניתן לשורפה, לשוברה, או להמיסה במים - ומעצם זו תתחיל תחייתו של האדם. עצם זו נקראת "עצם הלוז", כאחד משמותיו של העץ השקד.

על פי האגדה, כאשר שמע זאת אדריאנוס הקיסר, ניסה להוכיח את אפסותה. הוא נטל עצם לוז של אדם וניסה לטוחנה ברחיים, לשורפה באש - ולא עלה בידו. לבסוף הניחהּ על הסדן, והיכה עליה בפטיש בכל כוחו. הסדן נבקע, הפטיש נשבר, והעצם נותרה שלימה. זו אחת הסיבות בשלה המשילו חכמינו את עם ישראל לשקד, שכן גם אותנו ניסו לכלות בכל דרך ולא עלתה בידם.

"בונדק לוז וגוז" - אגוזי לוז, שקדים, ואגוזי מלך, כך מכנים אותם בערבית, מכורה להם. זוכרת איך היינו נערמים מול פתח הבית, ילדודס ובכיסנו חופן מכל אלה. ביד אחת פטיש קטנטן לשבר קונכיות קליפותיהם. כמה צווחנו מכאב כשהכה הפטיש על אצבעותינו הרכות, מחינו דמעה אגוזית מחוייכת, לא שכאב פחות אך רצינו להראות בוגרים וחזקים, ומה זו מכת פטיש מול טעם גן עדן...