| שני עלים שהתנופפו ברוח רק סימנו את הזמן הצהוב שהגיע. היה זה זמן צהוב, זמן צהוב באמת, כזה שטיפות של גשם אפילו לא מרטיבות...אפילו לא קצת. הכל עובר לידו.העלים הקטנים רק סימנו את הדרך צפונה, שהייתה בשבילי בדיוק כמו הדרך למעלה, זאת שבמעלה ההר, זאת שעלולה להתיש אבל תמיד מרגישה נכונה בסופו של יום...(אתה לא יודע אם בטוח תגיע למעלה, אבל אתה יודע שלמטה כבר היית, אז הכל בסדר). תהיתי אם או להמשיך לנסוע או לעבור דרך הבית. לא הייתי צריך שום דבר מיוחד מהבית אבל הייתי צריך להריח אותו, להיזכר בעוגן, כמו שואל אם אני נווד באמת או בכאילו.תהיתי מה זה נווד באמת. אם יש דבר כזה. נזכרתי בטיול במזרח, שבו ראיתי ובהיתי בקנאה בנוודים הנצחיים, על האופנוע שהיה להם ותמיד הבית היחיד. אלו שיכלו לנסוע ולנסוע בלי לשאול שאלות על מקום וזמן...פעם קינאתי בהם, שואל את עצמי מאיפה הצורך הכמעט כפייתי שלי להתנחם לפחות בעוגן אחד בחיים.(ראה ערך עוגן: בית, בחורה, אמא ואבא, סיגריות, ויסקי, מסגרת קבועה, מעטפת אנושית יציבה).לימים למדתי שזה אני כנראה, צריך להשלים עם זה. כדאי ומומלץ לקבל את זה כבר. אני נווד שצריך תמיד איזה עוגן אחד קטנטן, אבל ממש אחד קטן, וזה לגמרי יכול להיות עוגן אחר בכל זמן נתון... אני פשוט לא יכול להתנתק מהצורך הבלתי נשלט בחתיכת אדמה כזאת או אחרת (ואדמה, כאמור, היא לא בהכרח חלקה בגודל חצי דונם בהרחבה של מושב מבוסס וחצי בורגני, אלא יכולה להיות גם התחושה הזאת, אותה התחושה של מקום אחד קטן ובטוח לפחות). החבר'ה מהמזרח יקראו לי אחד שצריך אטאצ'מנט. אני לא בטוח שזה זה בדיוק, אבל אני זורם איתם כרגע, עד שנלבן את הסוגיה, בהמשך, בצורה עמוקה יותר. לא כל אחד נווד, חשבתי בלב, אבל יש כאלה שלפחות לא מפסיקים לחלום להיות...חייכתי ועצרתי להכין קפה שחור (כן, כן, של חצי נוודים כאלה כמוני) בצידי הדרך. הכוסות הקטנות של הקפה השחור תמיד היו נעוצות בתוך גרב צבאית בפק"ל הקפה שלי, כמו מזכירות מה הפז"ם שלהן, ונראו חצי נקיות, בדיוק כמו המצפון שלי בימים האלה. |