ואז יוסי בבליקי ביקש רגע הפסקה. "ההורים שלי הגיעו", הוא אמר, ואי אפשר היה שלא להרגיש את הרעד בקול שלו, "אז קודם כל, בבקשה, תנו להם לעבור, ויש שם בקצה, בצד, ספה, שהכינו בשבילם, אז בבקשה, בבקשה, תהיו בני אדם".
הלהקה חיכתה, השורה הראשונה זזה טיפה קדימה והשורה השנייה זזה טיפה לאחור. זוג מבוגר צעד באיטיות מבוישת לכיוון הספה הכתומה שבקצה האולם הצפוף. האישה, נמוכת קומה, תסרוקתה עשויה היטב ולגופה שמלת ערב חגיגית ולצידה, איש מבוגר כסוף שיער בחליפת שלושה חלקים ועניבה. הם הגיעו לספה, התיישבו באיטיות ואמרו שלום לאישה לידם, שלחצה את ידם בחום ואמרה "ערב טוב, אני אימא של דנה". אלי שאולי הרים את הגיבסון הכתומה, שימי בן לולו ספר את הקצב, פונץ' חזרה לנגן. ההורים של יוסי בבליקי באו לראות את הילד. מי שלא התרגש משקר.
פונץ' מתחממת לאט. הערב נפתח עם שירים מאלבומים שונים, כאלה שאין לנו, כאלה שאנחנו לא מכירים, כאלה שלא הצליחו לחרוך את הרדיו, אבל יודעים לגעת בלב.
הפצצה הראשונה מגיעה כשהלהקה מעיפה את "עדינה" (חייל אמריקאי במיטה) לאוויר. בבליקי מספר על חייל בשם יואב שהיה איתו בסדיר, שסיפר לו שהוא אחיין של אבנר גדאסי, ושתמיד השמיע לו מוסיקה מזרחית. "אני לא אוהב מוסיקה מזרחית", בבליקי אומר למיקרופון ומתחיל להתנדנד מהערק שלא עוזב לו את היד כל הערב. "אני לא אוהב מוסיקה מזרחית, זה לא יפה בעיני, וחוץ מזה, אני אוהב רוק'נרול, אבל אני ויאב היינו חברים טובים, קרובים, מאוד קרובים, רק שלא אהבנו את אותה המוסיקה, אז תרבותית, לא היינו חברים קרובים, בעצם, לא היינו חברים בכלל, בעצם, בעיקר רבנו, אז הנה שיר שכתבתי בשביל יואב, כשניסיתי לכתוב שיר מזרחי, שיר שיואב יאהב". הגיבסון של אלי שאולי מתחילה לנסר, הבמה מתמלאת בשמחה, ועדינה הולכת הביתה, עדינה הולכת הביתה, עדינה הולכת הביתה, עדינה הולכת הביתה וכל הקהל מצטרף לשורה המוכרת והאהובה של ה- נה נה נה נה, נה, נה, ננננה נה נה ,נה, נננה נה, נה, נה נננה נה.
ואז שלומי רוזנבלום עלה לבמה. "סליחה, סליחה, שוב פעם בעטו לי בערק", בבליקי מודיע במיקרופון ומבקש שימלאו לו את הכוס. רוזנבלום לוקח כיסא ומיקרופון אורח ושר עם בבליקי שיר אהבה עצוב. ואחר כך עוד אחד. והערב הולך ומתחמם.
ואז עולה רם אוריון. חמוש בפנדר אדומה הוא תופס את צד שמאל של הבמה, מסתכל לאלי שאולי בעיניים, שלומי בן לולו סופר להם קצב והאוויר מתמלא בגיטרות שמצדיעות לקטע הפתיחה המפורסם מאלבום הילדות שלנו, Bossanova של ה- Pixies.
בבליקי אומר שעכשיו הם ישירו שיר מההופעות המשותפות שהיו לו עם רם אוריון, והלהקה חוגגת את שיטוט ברחובות בכל הכוח, בשתי גיטרות, באנרגיה של מסיבה ואנחנו מבינים שבאמת, לא למדנו שום דבר ולא, זה לא שמבית הספר נשאר לנו משהו. בבליקי, שאולי ורם אוריון לוקחים את השיר הזה הכי גבוה שאפשר ומסיימים אותו לתוך הפרצוף השמח שלנו. רם אוריון אומר תודה, מוריד את הפנדר האדומה, לא מצליח שלא להטיח אותה על הבמה, רגע לפני שהוא מפיל את המיקרופון בדרך למטה, משאיר אותנו עם טעם של הרבה עוד, חיוך של נוסטלגיה וגעגוע ענק ללהקה ההיא, מירושלים, שהעיפה לנו את המוח כשהיינו בני 18. Viva Rock N Roll.
אחר כך בבליקי מתחיל לקפוץ ולצרוח שהוא מאוהב בבחורה מבת ים. אחר כך נדמה שישוב. ועוד מלא שאנחנו לא מכירים, ולא יודעים ולא זוכרים את הסדר. ואחת, דנה בקר.
דנה בקר הולכת על עקבים גבוהים. יש לה בלי סוף רגליים, מותניים צרות ועקבים של 20 סנטימטר. היא שרה בקול פעמונים מחוספס ואם יהיה לה קצת מזל היא תהיה כוכבת גדולה.
זה כבר סוף הערב ורגע לפני שהמסיבה נגמרת. אמיר לוקח את זלה הביתה לישון כי היא הרוסה מעייפות ואנחנו לא נסגור את הלילה על המבורגר. ליד הכניסה, במחסן הכלים, פועל ניקיון בצבע זר מדבר בטלפון הסלולארי עם מי שמחכה לו בצד השני של הקו. פונץ' אומרת לילה טוב ויורדת מהבמה. "אתה רק תדאג שהלהקה הזאת לא תתפרק אף פעם" אני זורק לבועז כהן הקלידן שעומד בחוץ ואת, אני אומר לדנה בקר, את תהיי כוכבת גדולה.
פונץ' בהופעה, תמונע, שונצינו, תל אביב, 28/1/2010. יוסי בבליקי שירה ואקוסטית, אלי שאולי בגיבסון, איתי מאור באס, בועז כהן קלידים, שימי בן לולו תופים ודנה בקר בעקבים, המון רגליים ומחולות.
היה טוב. היה יוסי. יאללה. מדברים.
לינק, בטח, לינק, מה, שנשכח?
|