כבר חודשיים לדעתי שלא ביקרתי כאן. אינני שותה קפה, הוא מר ולא טעים לי, אולי בגלל זה.

מרינה ביקשה ממני לתרגם מאמרים על לוחות חיתוך (או שמא עלינו לכתוב: קרשי חיתוך?) וזהבה ביקשה לשרבט דבר מה על קולנוע ישראלי שחור, מהון להון לא מצאתי את הפנאי ואת הצמאון לכתוב כאן. כמו שאמרה הילדה (דנה איבגי) ב"אביבה אהובתי": "אמא, היום החלטתי מה אני הולכת לעשות כשאהיה גדולה! אני אהיה זונה". ובכן, זניתי וכתבתי עבור אחרים, את מה שהם ביקשו שאכתוב. כך שקצת שכחתי איך עושים את זה עצמונית, וולנטארית, ללא דד ליין וללא בקשה מפורשת מקהל מפורש.

למזלי, אירוע עם ילדים זימן עבורי את הפוסט הראשון בעידן הנוכחי. תודה, שמשון!

ילד א': אני לא מתגעגע לבית הספר הישן שלי. המחנכת שלנו צעקה כל הזמן.

ילד ב': נכון, גם אני לא מתגעגע..

אבא של ילד א': עם זיתים או בלי כלום, ילד ב'?

ילד ב': אני שבע. לא רוצה פיצה.

אני: ואתה, אבא של ילד א', אתה מתגעגע לבית הספר הישן?

אבא של ילד א': לא יודע אם אני מתגעגע. לא אכפת לי ממנו. גם מבית הספר החדש לא אכפת לי. נדמה לי שילד א' מרוצה.

אני: אתם לא מבקרים בו לפעמים? רואים איך הוא עכשיו, עם האנתרופוסופים שהגיעו לשם במקומכם?

אבא של ילד א': כן, אני מבקר שם. וכל פעם שאני מגיע לשם אני צועק להם - הומואים! הומואיייייים!!!

כך סיכם האב ולא יסף. ואני חושבת לעצמי - קרשי חיתוך. הייתכן שבן תמותה תבוני יכתוב עליהם 3 עמודים שלמים? ואני חושבת לעצמי - אולי אומרים "לוחות"? ואני חושבת לעצמי - הומואיייייים! כולם הומואים. או זונות.