0
20:30 בערב, נכנסת למקלחת, מתבשמת, מתפנקת...מאותן מקלחות שלפני דייט. אחת משלושת תלבושות הדייטים כבר מוכנה. תומר תמיד אומר לי לא ללבוש את החולצה עם הנצנצים והפייטים, מאיה מזכירה לי לשים משהו נשי ואני איפושהו הולכת לאיבוד בין כל הז'אנרים והכיוונים ושוזרת משהו בין נשי לטומבוי, בין רוחני לעירוני. מתקרבת השעה שהוא אמור להגיע ואני משאירה דקות אחרונות לפינישים ועוד שפריץ של סומק ובושם. נועלת את המגפים החומות ויאללה לקרב!! יורדת במעלית, פותחת את דלת הבנין והנה הוא, ממתין בסוף השביל עם חיוך מאוזן לאוזן, ג'ינס ממוצע וחולצה מכופתרת. כבר אז היתה לי תחושה לא בטוחה וחוסר נוחות אבל נתתי צ'אנס. אז השאלות הרגילות, המחמאות המתבקשות ויאללה-נו...תרשים אותי, תאתגר אותי. תביא איזו יציאה מקורית אינטלגנטית...וזה לא קורה. לפתע!!!! הוא מרים את רגלו ושם רגל על רגל בעודו ישוב בכסא. באותו רגע נחשפה נעל הסניקרס הריוקה שלו, מעוטרת בפסים זהובים ונצנצים. לא קשורה בשיט לשאר הלבוש או ככל הנראה...לאישיות. ואז לא יכולתי שלא להפסיק להביט בה, באותה נעל מאיימת. אותו נצנוץ לא יצא לי מהראש ולא הצלחתי להביט ברצינות בבחור.מגיעים לספסל הרחוב מתחת לבית ומתחיל המשחק הרגיל, הוא מחפש אור ירוק לנשיקה, אני מחפשת איזו ציפור מעניינת להסתכל עליה. פתאום בדיחות מפגרות יוצאות לי מהפה. רק שלא ינשק אותי. ואז-שלבי הסיכום...אז הוא פותח את פיו ושואל במעט גמגום.."אני נהנתי ואת? איך היה, תרצי להפגש שוב, נראה לי שהיה נחמד...אז מה את אומרת?" ואני עונה את תשובתי החביבה, הכאילו ביישנית...אך בעצם רבת ניסיון.עוד דייט, עוד ערב, עוד בחור, עוד שפריץ של בושם, משיכה של אודם, קו של שחור בעינים וציפייה בלב.אולי פעם הבאה...NEXT |